מיוחדת

תחילת שנת הלימודים. כל שנה אותו דבר. שוב אותם פרצופים מלאי בוז. שוב הניכור. שוב אותו מושב מאחורה, בצד, רחוק מהמורה, מהלוח, משאר התלמידים. שוב אותו מושב ליד החלון, שם הילדים היחידים יכולה אני להתחבר אליהם זה העצים, ואפילו הם מתלעמים ממני. שוב הריחוק הזה, כאילו קיר עשוי קרח מפריד ביני לבין שאר העולם. שוב אותו השקט המעיק, שמשתרר בכל פעם שאני מצטרפת לחברות בנות, שרומזות באופן עבה שדיברו עליי. שוב השאלות הנוקבות מהמורים, מבקשות סיבות לאי הכנת שיעורי הבית. שוב שתיקות. שוב נזיפות. שוב מכתב להורים. שוב אכזבה. שוב תסכול. שוב לבד. [הילה]

סופי

שנה חדשה. ארץ חדשה. עיר חדשה. בית ספר חדש. כיתה חדשה. מורה חדשה. חברות חדשות.
כמה שרציתי רק להשאר עם אימי! כשעמדנו מול הדלת, של כיתה ד'2, החזקתי את ידה בחוזקה ולא רציתי לעזוב, להרפות. אך הרגעים חלפו, ואמי צריכה הייתה לחזור. שאפתי אוויר, ונכנסתי לכתה.
"שלום, אני סופי." הצגתי את עצמי בחיוך גדול, מלא בטחון, אך מזוייף. חששתי שמבטאי האמריקאי בולט מידי. כל כך קיוויתי שבנות הכיתה יקבלו את פניי בחמימות.
"שלום סופי. בואי, תוכלי לשבת ליד..." עינייה תרו אחר מקום פנוי. מבטה נתקל בשולחן ליד החלון, רחוק ממנה, מהלוח, משאר התלמידים. "ליד הילה." המורה הצביעה על השולחן האחרון.
"Hello, I'm Sophy. You must be Hila, aren't you?" פניתי להילה באנגלית, בתקווה שתבין. לקח לי זמן רב להבין איך לומר בעברית את המשפט בו הצגתי את עצמי לכיתה. הילה לא הגיבה. החיוך שלי התערער מעט. רציתי כל כך להיות משולבת בחברה, כפי שהייתי בניו יורק. התיישבתי על הכסא, לחוצה מעט. המורה התחילה בשיעור מדעים. כמעט ולא הבנתי מילה, אז ניסיתי לתקשר עם חברתי לשולחן.
"What are you drowing?" הצצתי בציור שהילה ציירה. היא שתקה שוב. בלעתי את הגוש שהחל מצטבר לי בגרון. שיחקתי בשיער השחור המתולתל, ונדנדתי את רגליי. רגלי בטעות התחכחה עם רגלה של הילה. זו קפאה במקומה לרגע. לאחר מכן, היא נרתעה והתקפלה במקומה. היא העיפה בי מבט די מבוהל. לפתע, קמה מהכסא, והוא עף אחורה בקול קרקוש גדול. היא רצה החוצה. המורה הרכינה את ראשה, ומפיה נפלטה אנחת ייאוש. בלבול תקף אותי.
"What's just happened now?" שאלה את טליה, שישבה שולחן לפניי. למזלי, היא דברה אנגלית.
"או, היא?" גחכה טליה. היא נקתה את זגוגיות משקפיה, והחליקה את שערה החום החלק. "היא אוטיסטית."

הפסקה. טליה ואני ישבנו על הספסל ודיברנו. לפי מה שנודע לי, טליה נולדה וגדלה בפלורידה, ורק לפני ארבע שנים עלתה לישראל.
"למה היא לומדת בבית ספר רגיל?" שאלתי את טליה באנגלית.
"האוטיזם שלה 'קל', מבחינה רפואית. אני אישית לא הייתי מגדירה מישהי שמנותקת כמעט לגמרי מהעולם ומגיבה רק כשנוגעים בה, שיש לה אוטיזם קל. אבל ככה זה. וגם אמא שלה בקשה מפורשות שהילה תלמד בבית ספר רגיל, כדי לא להרוס אותה. מה שקורה זה, שהיא הורסת אותנו." התמרמרה טליה.
"כלומר?" התעניינתי.
"היא מחליטה מתי להיות נורמלית, ומתי להתחרפן, כלומר - לצעוק בלי סיבה, לפרוץ בבכי או להכות את עצמה קו נטוי אנשים אחרים."
"מה?! היא מרביצה לכן לפעמים?" נדהמתי.
"לא הרבה פעמים, רק כשהיא ממש משתגעת." ניסתה טליה להרגיע אותי. כנראה חששה שאעבור בגלל זה כיתה, או אפילו בית ספר. ילדה ג'ינג'ית ודי עגלגלה התקרבה אלינו. היא שאלה את טליה משהו בעברית. טליה הנהנה.
"אני אתווך בינכם." תרגמה לי.
"אני נעמה." הג'ינג'ית הושיטה את ידה. לחצתי אותה. "ברוכים הבאים לבית ספר נועם."
"טיינקס." עניתי, וחייכתי חיוך מבוייש.
"מאיפה את?" שאלה נעמה בסקרנות.
"ניו יורק." השבתי.
"באמת? יש שם את כל המפורסמים!" קראה נעמה, ועיניה התרחבו בהערצה.
"אני יודעת, פגשתי גם כמה." צחקתי למראה נעמה הנמסה. שוחחנו עוד קצת על דא ועל הא, עד שצלצל הפעמון. צעדתי בנחת לכיתה, כשלידי זוג חברותיי החדשות - טליה ונעמה.

"לאן אני צריכה ללכת?" שאלתי את טליה, כיוון שהיה לנו שיעור אנגלית. משום שאני דוברת אנגלית, השיעור שלי לא היה בכיתה. היא אמרה לי לעקוב אחריה. ראיתי עוד כשליש מן הכיתה הולכות לחדר האנגלית. לרוע מזלי, לטליה הייתה בת זוג בשולחן, ולכן לא יכלתי לשבת לידה. התיישבתי ליד ילדה שלא הכרתי.
"שלום." חייכתי לילדה שישבה לידי. היא החזירה לי חיוך קטן.
"אני שירה." אמרה לי באנגלית.
"סופי." 
המורה נכנסה לכיתה ושירה השתתקה. המורה עמדה מול שולחנה וחיכתה שכולנו נעמוד. על אף שלא הכרתי אותה, יכלתי להבין עד כמה קשוחה היא. כשכולנו עמדה כמעט דקה, היא סימנה לנו לשבת.
"גוד מורנינג, גירלס." אמרה בקולה הנוקשה. שמעתי כמה מלמולים שענו לה בברכת בוקר טוב. תלשתי דף מהקלסר שלי לאנגלית, הוצאתי עט ורוד מקלמרי, וכתבתי לשירה פתק.
"אז מה יש להיא, האוטיסטית?" שרבטתי ונתתי לשירה. היא קראה את הפתק, והרימה אליי עיניים חמורות, נוזפות.
"אל תדברי עליה ככה." כתבה לי חזרה בפתק, בכתה ידה המסודר והנאה. "יש לה רגשות, את יודעת. זה שהיא לא מראה זאת, לא אומר שזה לא קיים." הסמקתי. לא ידעתי שהילה הזאת קשורה בכלל למישהו. יכול להיות ששירה סתם מתחברת אליה, כי אין לה חברות אחרות בכיתה. ראיתי שבהפסקה היא הייתה לבד, ואפילו הילדה שיושבת לידה לא מתייחסת אלייה. נתמלאתי חמלה על שירה, שהילדה היחידה שיכלה להתחבר אליה היא אוטיסטית. החלטתי להתחבר אליה בעצמי.

הפרק הקודם