חיים חדשים.

היי ילדה עזובה, או מה שנקרא בשפתכם ילדת רחוב.זה לא מה שאתם מדמיינים, ילדה עם בגדים קרועים,
ישנה על הספסלים ברחוב וכשיש זמן בוכה.
לא יש אולי מקרים כאלה אבל למזלי לא נכללתי בקבוצה הזאת. חייתי בבית קטן ודלוח באחד מפרברי העיר.
את ומי העברתי בשמירה על אימי החולה, ובלילה בפחד מאבי השיכור. בגדים דווקא היו לי, אמנם לא שיא האופנה
אבל לפחות בגדים.
ולאכול, בשביל אוכל לי ולאימי הייתי עומדת בתחנה המרכזית ומבקשת נדבות מאנשים שהיו עוברים שם.
כך הייתי חיה עד ליום אחד ששינה את חיי.
עמדתי כרגיל בתחנה המרכזית והתחננתי לאנשים לקצת כסף כדי שיהיה לי במה להשקיט את רעבוני ושיהיה לי במה לקנות
לאימי תרופות.
אך באותו היום היה חם והשמש קפחה על ראשי. הייתה זו שעת המנוחה ואיש לא הסתובב ברחוב.
הייתי לקראת יאוש, והכנתי את עצמי לעוד יום של רעב.
אך לפתע משום מקום הגיחה לקראתי אישה גבוהה שאת פניה לא ראיתי מפני השמש שסנוורה את עיני.
"שלום", אמרה האישה. "שמי פרופסור מקגונגל". "ואני ג'ני". הצגתי את עצמי. "מובן שאת ג'ני", הכריזה בשקט ספק
לי ספק לעצמה. הייתי מבולבלת, באה אלי אישה שאני אפילו לא מכירה מודיעה שהיא פרופסור ויודעת איך קוראים לי.
אבל הייתי רעבה ולא היה לי פנאי לתעסק בשאלות כמו מי היא ומה היא.
הנחתי בליבי שתתן לי מעט פרוטות ותסתלק לה כמו כולם.
אבל האישה שנקראה פרופסור מקגונגל לא הראתה אפילו נכונות לעשות זאת.
"בואי" אמרה לי הפרופסור.
בדרך כלל איני נוהגת ללכת אחרי אנשים אחרים אבל הרעב השכיח ממני הכל, ופסעתי אחריה בשתיקה.
היא הובילה אותי למסעדה הנקראת הצבי והאריה והתישבנו ליד אחד השולחנות הפינתיים.
היא רמזה למלצר בידה והוא קרב אלינות במהירות.
"מה התפריט להיום?", שאלה. הוא הגיש לנו בשתיקה דף מנויילן שהוציא מכיסו וחזר לאזור הקופה.
"ומה תזמיני?" שאלה אותי פרופסור מקגונגל. היא הושיטה לי את הדף ואני בהיתי בו בתדהמה.

תפריט לארוחת צהריים.

מנה ראשונה:
סלט יווני ובורקס תפוחי-אדמה.
מנה שנייה:
שניצלים טבולים בשמן ואורז סיני.
קינוח:
גלידת שוקו וניל.

בכל חיי לא אכלתי מאכלים שכאלה. אני הזמנתי:
בורקס תפוחי-אדמה.
שניצלים טבולים בשמן .
גלידת שוקו וניל.
ואילו הפרופסור בחנה בבר סוגי משקאות בסקרנות ובסוף בחרה בבירה לבנה.
האוכל הגיע אכלתי ברעבתנות. לעומתי הפרופסור מקגונגל טעמה מן הבירה ירקה מיד מפיה ומלמלמה מן מלמול שפרשתי
כ:"כל כך מגעיל המשקאות של המוגלגים האלה". משהו מוזר באישה הזאת חשבתי לעצמי.
אך זה לא הטריד אותי יותר מידי. אחרי הכול גם אני ילדה מוזרה לא?...
סיימתי את הארוחה ונעצתי בה מבט.
"טוב, אני מניחה שאפשר לספר לך עכשיו", היא אמרה לי. "לספר לי מה?"... שאלתי אותה. "את קוסמת יקירתי" היא אמרה.
אני???...... אלפי סימני שאלה התרוצצו במוחי. "כן את". הגיעה התשובה מכיוונה.
"ובאתי לבשר לך שבשנה הבאה תוכלי לבוא וללמוד בבית הספר בו אני מלמדת,בית ספר הווגוורטס לכישוף ולקוסמות. 
את תמויני לבית כל שהוא תוכלי להרוויח נקודות ואף להפסיד אותם. (כל זה לפי התנהגותך.) תוכלי לשחק קווידיץ'".......
את ההמשך כבר לא שמעתי. ראשי היה מלא הווגוורטס קווידיץ' מה פשר המילים המוזרות האלה?.
אך כל זה לא היה איכפת לי אני קוסמת, זה נשמע לי דיי מלהיב.
אך לפתע נחתתי לתוך המציאות המרה "לא אוכל לבוא", הודעתי לפרופסור.
"יש לי אמא חולה ואם לא אדאג לה אני יהרוג אותה אבי השיכור". "כל זה כמובן ידוע לנו"... המהמה הפרופסור.
"ברגע זה דואג לה צוות מקצועי שידאג לכול מחסורה".
עכשיו באמת הייתי המאושרת באדם. הלכתי לקראת מציאות שונה מציאות אחרת, שמחה יותר טובה יותר.
אך אז עוד לא ידעתי מה מצפה לי.

  

		הפרק הבא