מייקל בלקר

פרק 1

מייקל בלקר

למייקל,

אני לא יכולה להגיד לך מה אני חושב . . .המילים לא יוצאות לי כמו שרציתי.ואתה יודע,תמיד ידעת שיום אחד אתה תצטרף לגור אצל טדי.

מקווה שיהיה לך טוב שם.

אני אוהבת אותך,תמיד...אהבתי אותך.

מייקי,תבטיח לי.תבטיח לי!

אוהבת,

אימא.

הסתכלתי על כתב היד הנטוי,על המילים שלא יצאו נכון,על הדברים שפשוט רצתה למחוק.ידעתי שאם הייתי שם הייתי בטח צוחק,ומלגלג לה על הדיו.

אבל,אני יודע שטדי הוא אבא שלי.כלומר,אבא שלי...הוא האיש הכי מוזר שאני מכיר.

לא הייתי כאן מאז גיל 11 למרות שהיום אני בן 16.אני לומד(הולך ללמוד) בבית-הספר של אבא שלי.

''מייקל!'' הוא קרא לי,ידעתי שאני חייב ללכת.ירדתי כמו איזה ערפד.''מה?'' שאלתי לא בהתרגשות.

''כלום מייקי,אתה כבר צריך ללכת לבהי''ס נכון?אז למה אתה לא הולך?'' הוא שאל.''בסדר,'' אמרתי ונכנסתי למכונית שלי.

נסעתי,כל הזמן,ידעתי שאני,שיש בי משהו שלאחרים אין.משהו שאחרים לא מבינים,שאני שייך למשפחת קאלן,שאני שייך לשושלת של בניי-אנוש.אבל אני לא הייתי אנושיי.

בעצם-הייתי הכי רחוק מלהיות אנושיי-הייתי ערפד,שזקוק לדם.

''שלום,מר בלקר.'' אמר איש גבוהה.''כן?'' שאלתי.''לך בבקשה לשיעור היסטוריה.'' אבל לא רציתי שיעור היסטוריה,רציתי לצוד.

שהמורה לא ראתה,קפצתי מהחלון של הכיתה,הקשבתי הכי טוב שאני יכול לקולות,לסלעים,לכל ריח.לא,לא הייתי מוכן עדיין לדם של בן-אדם.לא הייתי מוכן.הרגשתי שאני חייב לסטות ליער.

קפצתי על העצים,כמו איזה איך לומר-קוף.הריח היה חזק יותר ויותר,הגרון שלי כאילו התמלא בלהבות,הנכתי את ידי על הגרון מנסה להרגיע את הלהבות.אך ללא הצלחה.

ראיתי אריה הרים,לקחתי תנופה,כמה צעדים לאחור.רצתי כמו איזה מטורף,כאילו כל החיים שלי תלויים בזה.ידעתי,שאם אני יפסיד היסטוריה,זה לא משנה,משנה הצמא שלי לדם.

התקיפות שלי,הרגעים האלה שאני זקוק לדם,וכמה שאני מנסה להיות אנושיי-אני לא מצליח.קפצתי האריה נסוג לאחור,הסתכלתי עליו.במלא הערצה,ואז בלי שום מחשבה נוספת,פשוט קפצתי עליו,הוא נאבק גם אני.

הרגשתי את הדם נוזל ממני,את הכאב.והכי הכי את הצריבה התשוקה שלי לדם.פשוט נגסתי צוואר של האריה,ואז שתיתי את כל הדם בשקיקה.

הלהבות בגרון שלי לא הפסיקו,רק עלו והתרחבו,לא.לא יכולתי לרחם על החיות המסכנות.אבל לא יכולתי בלי דם.פשוט המחשבה הזאת,הייתי יותר מהיר מכל בן-אדם,מכל אחד בעולם הזה.היה שם צבי,באמת חבל עליו.

פשוט הלכתי כמה צעדים לאחור,מתבונן מרחרח ואז:תקפתי!

קפצתי עליו,ונגסתי אותו גם בצוואר,הדם היה עסיסי,טעים,ופשוט הרגשתי שהגרון שלי לאט לאט נחבא.החולצה שלי לא התלכלה אפילו בטיפת דם,פשוט רק פצתי עד שהגעתי לשיעור,אבל הרגשתי שהגרון שלי עולה בלהבות שוב.לא יכולתי לעשות כלום,רק מלחכות.

הצבא של וולטרוי תקפו אותי,הייתי אחד מול עשרה.נכנסתי לתוך תא.וכמה שהייתי זקוק לדם,זה היה כלום ממה שאני הרגשתי בגרון שלי.

נאבקתי בכול כוחי.''היי!'' צעקתי.אבל הם לא היה להם לב,הרגשתי כאילו אני עומד למות,הלהבות בגרון צרבו לי.

ואז בלי שום מחשה נוספת,שברתי את הסורגים,התקדמתי לעבר היער,אבל...זאת בעצם הייתה מלכודת.ואני,נפלתי בתוכה

תגובות???

		הפרק הבא