המסע על הלא נודע

הגשם דפק על החלון, מצליף בו, הזכוכית הקרה רועדת בקצב קבוע, משהו מצמרר. ישבתי בבית על המיטה וקראתי ספר.

זה היה סיפור הרפתקאות טוב במיוחד, הוא התחיל בארצות רחוקות, שם ילד בשם ג'ורג' עובר הרבה מאוד מסעות מוזרים.

הגשם המשיך לרדת. גם בסיפור הוא ירד, ישר על ג'ורג' המסכן, שניסה בכל כוחו למצוא את האוצר של מבקודרו. ולו לא הייתה שמיכת פוך שהוא תפר בעצמו.

ג'ורג' היה לגמרי מתוסכל. כבר יותר משעה שהוא עמד בגשם, לבוש רק בגלימה מטפטפת, מחכה לקאנה. שתבוא כבר, ואז הוא ייקח את האוצר.

חתול מורעב ורטוב הביט בו מבין הצללים. ג'ורג' בהה בו בחזרה, ואז, בהיסוס, שלח יד ללטף אותו. החתול זינק, לרגע בפחד, ואז התחכך ברגלו של ג'ורג'. ג'ורג' ליטף אותו בתנועות עדינות.

"יפה מאוד," נשמע קול מלגלג מאחוריו. זו הייתה נערה עם עיניים כחולות בהירות חודרות ושיער בהיר. היא הייתה רטובה בדיוק כמוהו, אבל לא נראה היה שזה מפריע לה.

"קאנה." הוא סינן. "הבאת את זה?"

"כן." היא חייכה חיוך ערמומי,מין חיוך כזה שאומר 'אני ניצחתי,אתה הפסדת', ג'ורג' הבין את החיוך,אך לא ידע לפרש אותו הוא חשב לעצמו....

הפסקתי את הקריאה כי ראיתי שהפסיק הגשם. בין רגע השמיכה הייתה במקום רחוק יותר,על הרצפה. חם? ממש לא,היה קר ומצמרר.

הרפיתי לרגע מהספר והלכתי לקחת לי מיץ תפוזים.

המטבח שלנו כחול. זה דפוק לגמרי, אבל הוא באמת כחול. הכיור, הכיריים,המקרר,הכול כחול, כמו ים.

ולכן כמעט אי אפשר היה לראות את הדמות בבגדים הכחולים שניצבה שם, שזיהיתי בין רגע.

"אתה..." מלמלתי בפחד ושפתיי רעדו......

על  תכעסו זה הפאנפיק הראשון שאני כותבת אז אני אשמח לתגובות!

		הפרק הבא