לא יותר מזה

שם: לא יותר מזה.
פאנדום: ה"פ (והפעם רק זהXD).
ז'אנר: פלאף, רומאנס.
שיפ: ג'ורג'לינה
דירוג: G.
דיסקליימר: כל הזכויות שמורות לרולינג, אני לא מתכוונת לעשות מזה שום רווח אישי בלהבלהבלה.
הערות: מוקדש למאיו המ(א)גניבקולית וזה <:

את הבוקר שטפה דממה. הדממה היתה עד כדי-כך חזקה, שהיא הכאיבה לי באוזניים. אור השמש צרב בעיניי כך שנאלצתי לצמצם אותן לכדי חריצים צרים וקטנים מהפחד שאתעוור. החזקתי את ראשי בין ידיי וכל מה שעשיתי היה לשכב ולבהות בחלל הריק. הרגשתי טעם מר ומלוח על שפתיי, ורק באותו הרגע הבחנתי בדמעה שעשתה את דרכה מטה על לחיי, והאחרות לא פיגרו מאחוריה. הכל אבוד; ידעתי זאת היטב. הכל אבוד באשמתי הבלעדית.
"קומי, אנג'ל. העיר אותי ג'ורג' מסיוטי בהקיץ, רוכן מעליי בזהירות. הוא נשק לשפתיי ברכות ורפרף עליהן קלות, ואז הזדקף וחייך.
"בוקר, ג'ורג'י," התמתחתי והעברתי יד בשיערי – דבר שהבוקר שלי לא היה שלם בלעדיו.
"את זוכרת מה יש היום, נכון?" שאל ופנה לארון בחיפושיו אחר – ככל הנראה – זוג מכנסיים.
ניסיתי להעלות בדעתי מה יש היום שפרח מזכרוני. "לא," אמרתי. "אני לא זוכרת." ואז הבחנתי בהבעת פניי הסתומה שמשתקפת מהמראה. עם העייפות השגרתית בבוקר והשפתיים הנפוחות כהרגלן, נראיתי עוד יותר טיפשית מבדרך כלל.
"אה... האגריד...?" ניסה ג'ורג' לעורר את זיכרוני.
"אה, כמובן! החתונה של האגריד!" קפצתי מהמיטה באחת וכמעט החלקתי על הרצפה. האגריד, שומר הקרקעות הזקן והענק-למחצה של הוגוורטס, התחתן סוף-סוף, בשעה טובה ומוצלחת, עם מדאם מקסים – מנהלת אקדמיית בובאטון לשעבר, גם היא ענקית למחצה.
"זה בעוד שעתיים, אז כדאי שתתלבשי מהר," זירז אותי ג'ורג'. "את יודעת, אם אנחנו לא רוצים לתפוס טרמפ על אופנועים מעופפים כלשהם..." הוא לחץ על הנקודה החלשה שלי ונכנס לשירותים כדי להגן על עצמו – ולהתלבש.
"אוי, לא!" נאנחתי והבטן שלי התהפכה ודיברה במקומי. "לא, לא, לא, לא ועוד לא. בשום אופן לא." חזרתי על הנקודה שוב ושוב בזמן שפתחתי את הארון וניסיתי להתאים מכנסיים לחולצה שבחרתי.
ג'ורג' בדיוק יצא מהשירותים, לבוש ומוכן ליציאה. "אני חושב ששמלה יותר תתאים היום," הוא חייך חיוך ידידותי.
חייכתי אליו חזרה ושמתי לב שהמכנס שבחרתי באמת נראה רשמי מדי ובהחלט-בהחלט לא החמיא לי.
בסופו של דבר שלפתי שמלה דקה ופרחונית בגוונים ירקרקים, כתומים, צהובים, ורדרדים ותכלכלים, ומין ז'קט-עליונית דקיק, למקרה שיהיה לי קר.
"את מקסימה," אמר ג'ורג' בחיוך בעת שהסתובבתי במקום, עיניו נעוצות בי, מהופנטות.
"גם אתה," לחשתי חזרה והתקרבתי אליו כדי לנשקו על האין-אוזן.
הוא היה גבוה ממני – בהרבה – אבל זה לא באמת הפריע למישהו. נראינו כל-כך מתאימים שזה לא באמת הזיז למישהו.
יש שאומרים, אמרו, ויאמרו שאנחנו קיטשיים. מתוקים מדי בכל מצב. מולי, אמא של ג'ורג', אפילו מרחיקה לכת ואומרת שהיינו כמו ג'יימס ולילי פוטר בזמנם – פשוט בלתי ניתנים להפרדה.
ג'יימס ולילי פוטר... השמות מעלים לי טעם מר-מתוק-מוזר על הלשון, כי אני מייד מתחילה לחשוב על פרד, התאום הבלתי-ניתן-להפרדה של ג'ורג'. כמובן, עד שהוא מת. אהבתי אותו. אם לא היה מת, הייתי אמורה להינשא לו, ולא לג'ורג'.
עברו כבר ארבע וחצי שנים, אבל המוות של כולם עדיין טרי לי מדי.
בחתונה של האגריד, הכל יפה כל-כך ומסודר כל-כך ונקי כל כך וירוק כל-כך. כל המי ומי של עולם הקוסמים, וגם סתם אנשים פשוטים כמונו. את רובם אני מזהה, וגם את אלה שלא השתדלתי לקבל בסבר פנים יפות, לשם הנימוס. את ידו של האגריד לחצתי בחום, כדי לברך אותו על שסוף-סוף מצא אשה הגונה.
כמעט כל הקוסמים שהיו במלחמה באו לחלוק כבוד להאגריד ולהשתתף בשמחתו.
במהלך החתונה נשארו מעט האנשים שרוצים ללחוץ לי ולפרד ידיים, אז אנחנו מנומסים ומחייכים אליהם ולוחצים איתם ידיים, אף על פי שאת המעט שנשארו לא בדיוק הכרנו.

אחרי קצת פטפוטים חפוזים ואוכל פה ושם, הגיע החלק שכולם ציפו לו – החתונה עצמה.
הכומר התחיל לדבר – אבל אף אחד לא באמת התעניין, כי זה היה ברור מאליו ש"כן-כן-כן, בלה-בלה-בלה" – ואז האגריד ומדאם מקסים התקרבו זה לזו, לאט-לאט, שניהם בלבן מכף-רגל ועד ראש, והצמידו שפתיים בחיבוק מתוק כל-כך.
לכמה רגעים קסומים היה אפשר להרגיש את האהבה ולטעום את טעמה באוויר הקליל והאביבי. ג'ורג' ואני הסתכלנו אחד על השנייה וחייכנו; לא היה צריך שום דבר אחר – רק מבט.
ואז הם התנתקו זה מזו, האהבה התפוגגה וההמולה והמתקהלים החלו להתפזר.
"שנלך?" שאל ג'ורג'.
הנהתי קצרות ובהושטת ידיים, קמנו.
בדרך חזרה דיברנו עם כל המשפחה של ג'ורג' – אדומי שיער של ממש, מלבד הארי פוטר והרמיוני גריינג'ר, שכמוני, הצטרפו לא מזמן למשפחה – ועברנו ליד הקבר של דמבלדור. נעצרתי מול המצבה הלבנה. ג'ורג' החליף איתי מבט שאמר, "אני הולך לרגע, את יכולה להישאר אם את רוצה", ודמעות עלו לפתע בעיניו.
פרד, הכתה בי ההבנה.
החלטתי לחקור קצת את קברו של אלבוס דמבלדור.
המצבה בהחלט עברה ביקוע – של הלורד וולדמורט בכבודו ובעצמו, ביום קריסתו. המצבה היתה חרוכה מעט באיזור הביקוע.
נכתב עליה באותיות שחורות כעורב ומסולסלות, "אלבוס דמבלדור – מורה, מחנך, מנהל, אדם וקוסם דגול. פטפוטים! בלבוש! קוקו! שפיץ! נוח על משכבך בשלום."
המילים עוררו בי רצון לבכות.
מלבד האותיות המסוגננות, המצבה היתה לבנה ופשוטה – ההפך הגמור ממה שדמבלדור היה.
ופתאום – דמעה. ועוד אחת. ואחריה עוד שתיים. ופתאום עוד ים של דמעות.
ג'ורג' חזר, גם הוא דומע ועיניו נפוחות ואדומות, וניחשתי שזה היה כי הוא ביקר את אחיו התאום.
שנינו התחלנו לצחקק-לבכות, וזה היה מצחיק וקצת מעורר רחמים.
פשוט עמדנו שם, הבטנו זה לזו בעיניים, ולא היה צריך יותר מזה.