Kill. Lights.

אני רוצה לפתוח מסורת של חיבור פאנדומים :] הפעם אני מחברת בין הארי פוטר לאליס בארץ הפלאות... נשמע הזוי,אבל שווה קריאה XDD
שנה שישית בהוגוורטס.

הרמיוני התעוררה בבהלה,מאחד החלומות המשונים ביותר שחלמה. זה היה השבוע הראשון של הלימודים. הרמיוני הביטה במשך כמה רגעים בחושך סביבה,ואז הניחה את ראשה שוב על הכרית,ונרדמה.

"זה היה חלום משונה." היא סיפרה לרון והארי בארוחת הבוקר. "חלמתי כאילו אני נופלת לתוך בור עמוק... ובבור יש כל מיני ארונות משונים,ותמונות... ואני חושבת שאפילו ראיתי פסנתר."
רון צחק בקול. "באמת הרמיוני? פסנתר?" גיחך. "אני חושב שאת כבר מעמיסה על עצמך יותר מידי."
"והשנה רק התחילה." הוסיף הארי.
הרמיוני החזירה מבט לצלחתה,והמשיכה לאכול את ארוחת הבוקר.

לפתע,דלתות האולם נפתחו,וילדה נמוכה,בעלת שיער בלונדיני ושמלה כחולה,רצה לתוך האולם בבהלה. הרמיוני הרימה את ראשה,והביטה בילדה שנראה כבת שבע. היא רצה בין השולחןשל רייבנקלו וסלית'רין,והביטה מסביב בעיניים גדולות ומבוהלות. היא נעצרה לצד שולחן המורים,והביטה בדמבלדור בעיניה הגדולות. באותו הרגע,הילדה הזכירה להרמיוני את לונה.
דמבלדור הרים לרגע את מבטו,והביט בילדה במבט מלא רחמים. הוא נופף לה בידו,סימן שתלך.
הילדה הקטנה פרצה בבכי,והחלה לרוץ משם בחזרה. רגליה הסתבכו בזמן הריצה,והיא נפלה לצד הרמיוני.
"את יודעת שאני אמיתית!" יללה הילדה. "תעזרי לי! בבקשה! הרמיוני!" הילדה קמה והחלה לדבר בכעס. "בבקשה הרמיוני! את חייבת לעזור לי! הרמיוני! הרמיוני!"

"הרמיוני!" אמר רון בקול.
הרמיוני ניערה את ראשה,והביטה בו. "מה קרה? את חולמת בהקיץ?" שאל.
הרמיוני שלחה מבט מהיר לכיוון שבו עמדה הילדה,וראתה שהיא נעלמה. "כן,נראה לי שכן.." מלמלה הרמיוני,ומיהרה לקום. "טוב אני חייבת ללכת."
הרמיוני לקחה את התיק שלה,והלכה משם. היא שלחה מבט מהיר בדמבלדור,לפני שיצאה מהאולם הגדול.

באותו אחר הצהרים,הרמיוני ישבה בספריה,והכינה עבודה לשיעור שינוי צורה. עד שלפתע,היא שמעה יללה קטנה ומבוהלת,וסובבה את ראשה.
אותה ילדה בלונדינית,מעדה כמה מטרים מאחוריה,והספיקה לתפוס במהירות במדף ספרים נמוך. המדף המוטט תחת משקלה,וספרים רבים החלו ליפול עליה.
"הי! את בסדר?" הרמיוני מיהרה לגשת לילדה,שיבבה בפחד מתחת לערמת הספרים. הרמיוני עזרה לה לקום,והעיפה את הספרים לצד.
"אני נראת לך בסדר?" שאלה הילדה. "למה כל הספרים אלה נפלו עלי? מה עשיתי להם?"
הרמיוני לקחה את אחד הספרים בידה,והתרוממה לשים אותו על השולחן. אבל הספר,התפוגג לערפל בידיה,ונעלם.
"ואו! זה היה מוזר!" אמרה הרמיוני.
"זה נראה לך מוזר?" הילדה הבלונדינית גיחכה בקול. היא הרימה ספר,ובעטה בו. הספר עף לעבר אחד המדפים,ועבר דרכו כאילו היה אוויר.
"איך עשית את זה?" שאלה הרמיוני משתוממת. היא התכופפה,וידיה החלו לעבור על הספרים שנפלו על הרצפה. כולם הפכו לערפל והתפוגגו תחת מגע ידיה.
"לא יודעת." אמרה הילדה במשיכת כתפיים. "זה פשוט קורה לי... זה הגורל שלי."
הרמיוני הרימה את הספר האחרון שנשאר על הרצפה,והביטה בו. הספר הפך כבד יותר ויותר בידיה,עד שהיא נאלצה להפימל אותו מרוב כובד. הספר נפל על רגלה כמו אבן,והיא פלטה צווחה קטנה ומלאת כאב.
"אוי אני ממש מצטערת!" אמרה לפתע הילדה,והתכופפה להרים את הספר מרגלה של הרמיוני. "את בסדר? ממש ממש סליחה..."

"זה בסדר,זאת לא אשמתך." אמרה הרמיוני.
"מה?" שאל הארי לפתע.
הרמיוני הרימה את מבטה,וראתה את הרי עומד לצידה,ומביט בה במבט מודאג. "הכול בסדר הרמיוני?" שאל אותה.
"איך הגעת לכאן?" שאלה הרמיוני המומה.
"ברגל. את יודעת הרמיוני,הספריה לא שייכת רק לך."
"אבל לא הייתה כאן לפני שתי דקות..." מלמלה הרמיוני.
"בטח שכן,אני מנסה לדבר אליך כבר חמש דקות."
הרמיוני העבירה את אצבעותיה בשערה. "ואת ממלמלת משהו." המשיך הארי. "ושמעתי רק,את:זאת לא אשמתך. אל מי דיברת?"
"כנראה חלמתי בהקיץ." אמרה הרמיוני בקול שקט.
"בסדר... אם את אומרת..."

באותו הערב,הרמיוני נפלה על מיטתה,עייםה יותר מביום רגיל. לפתע,היא מצאה את הילדה הקטנה שוכבת במיטתה,תחת השמיכה שלה.
"אה!!" קראה הרמיוני בכעס. הילדה הקטנה התעוררה,והביטה בהרמיוני במבט שהיה עירוב של זלזול והפתעה.
"מה את עושה במיטה שלי?" הן שאלו אחת את השניה באותו הזמן.
"המיטה שלך?" אמרה הרמיוני בקול כועס. "זאת המיטה שלי! איף בכלל הגעת להוגוורטס? ולמה את עוקבת אחרי?"
"אני לא עוקבת אחריך.." מלמלה הילדה. "וזאת המיטה שלי... באנגליה..."
"כן אני יודעת שאנחנו באנגליה!" צעקה הרמיוני בכעס. היא תפסה בשמיכה,ומשכה אותה בכוח מגופה של הילדה הקטנה. "עכשיו עופי לי מהמיטה! ותפסיקי לעצבן אותי!!" הרמיוני דחפה את הילדה הקטנה וההמומה בכעס ממיטתה. "עופי לי מהמיטה! אני הופכת ללונה לאבגוד בגללך!" צווחה הרמיוני בכעס,ודחפה אותה בקול כוחה.
הילדה פערה את עיניה,ושלחה להרמיוני חיוך ערמומי,לפני שהיא נפלה ממיטתה של הרמיוני. הצווחה שהילדה השמיעה,הייתה ארוכה ומהדהדת מידי. ולכן,הרמיוני התכופפה מעל מיטה לראות מה קרה לילדה. היא גילתה,שמיטתה מרחפת בחלל שחור וריק,והילדה נופלת מתחתיה וצורחת בקול.
הרמיוני התנשמה,ופלטה צרחה שנשמע בכל הוגוורטס.

		הפרק הבא