|
לונה תמיד אהבה את הארי. למה? אפילו היא עצמה לא ידעה, אך היה משהו בעיניים הירוקות, בשיער הבלתי מסודר שמשך אותה. הוא היה נער טוב: תמיד מקריב את עצמו, תמיד פועל למען כולם. הוא נמנה עם הבודדים שלא לעגו לה; הוא לא כינה אותה "מג'נונה", הוא לא העלים את חפציה בסוף השנה(מנהג שאימצו קצת יותר מדי תלמידים). הוא אפילו הציע לה עזרה בחיפוש אחריהם.
בשנה השישית ללימודיהם, לונה התחילה לאהוב אותו קצת פחות. הוא וחברתה הטובה ביותר, ג'יני, התחילו לצאת. לונה ניסתה שלא לנטור טינה לג'יני, אבל זה נעשה בלתי אפשרי: היא פגשה בהם בכל מקום. היא היתה רואה כיצד אצבעותיו של הנער הנאה היו ניטוות בשיער האדמוני, והיא צפתה בכאב בחיוך שהיה עולה על פניו. היא ניסתה להדחיק את הכאב הזה.
ממילא הוא לא היה יוצא איתי אי פעם, היא היתה חושבת בתוקפנות, הוא יותר מדי מפורסם מכדי שתהיה לו חברה חנונית כמוני.
לונה ניסתה לשמוח בשביל הארי. הלא אם הוא מחייך זה אומר שהוא מאושר, נכון? היא צריכה לשמוח בשבילו.
כשלונה חזרה להוגוורטס עבור שנת הלימודים האחרונה שלה, הארי לא הופיע ברכבת. היא גם לא ציפתה שהוא יופיע; היא הניחה שהוא נשר מהלימודים בגלל סיבות אציליות כלשהן.
אבל הארי חסר לה. היא זקוקה למישהו שיעודד אותה, מישהו שיבטיח לה שאוכלי המוות יסולקו מבית הספר הזה, מישהו שידאג שזה גם יקרה. יותר מכל, היא התגעגעה לפגישות של צ"ד והחליטה שצריך לעשות משהו בנידון. כשהיא, נוויל וג'יני התכנסו, לונה הרגישה שהיא עושה את זה בשביל הארי; הוא בוודאי היה גאה בהם אם היה רואה מה הם עושים, הידיעה שצבא דמבלדור חוּדש בוודאי היתה מפיחה בו תקווה שוולדמורט ייפול סוף סוף. שמו היה תלוי באוויר במהלך כל פעולה של צבא דמבלדור, אבל כששמו של הארי היה רק נאמר בקול שפתיה של ג'יני היו רוטטות. לונה למדה עם הזמן לא להזכיר את שמו, אבל היא חשבה שהתנהגותה של ג'יני מוזרה מאוד: למה תוקף אותה רצון לבכות כשמדברים על הארי? למיטב ידיעתה, ג'יני יצאה עם הארי לא מעט זמן, והיא מעולם לא ספגה את הכאב של בדידות ואהבה נכזבת. אבל לונה היתה שותקת.
כשלונה ודין שהו בבקתת הצדפים של ביל ופלר - טוב, לונה לא ממש יודעת איך להסביר את מה שקרה שם - אבל כנראה שגם דין הכיר את ההרגשה של אהבה נכזבת. כנראה שגם לו הכאיב לראות את ג'יני והארי ביחד, כי ביום יפה אחד על שפת האגם הוא תפס בידה ואמר ללא מילים את מה שלונה נואשה כל כך לשמוע מפיו של מישהו.
עברו כבר כחצי תריסר שנים מאז המלחמה. הארי ניצח, כצפוי, אבל הם שילמו מחיר כבד עבור הניצחון הזה. אובדנם של כל חמישים האנשים ההם הכאיב ללונה כמו פצע פתוח. אבל הפצע הולך ומגליד עם הזמן בעזרתו האדיבה של דין, ולונה כבר התגברה על הארי והיא ממשיכה הלאה. דין איתה; היא כבר לא בודדה יותר.
|
0 חרמשים
(4.167) 6 דירגו
כותב: 
ID : 1950
פשוט מהמם
ממש יפה!!!
זה מושלםםםםםם
זה ממש יפה!!
מוווכשרת אתת !!!!!!!!!!!!
מאוד.
פיק אחד הטובים מרגש עוד פרקים!
