ריקוד לאור ירח

שלום לכל קוראיי הפיק שליי!!  מאוד מצטערת על האיחור אבל לפעם הבאה אני אדאג שהבטאית הכי הכי שיש.. תסתכל על הפרק הבא בזמן..  בקיצור.. תקראו, תתלהבו, תגיבו!!, תספרו לחברים (ואם הפעם יהיו יותר תגובות אני אדאג לפרסם יותר מהר.. ) והכי חשוב- ת-א-ה-ב-ו-!!!

עמדתי שם פעורת פה.

מוזיקת וואלס מילאה את החדר. שם, ניגנו כלי נגינה ללא שום עזרה של אדם, כמו...קסם.

ולמרות שאני כאן כבר יותר מחצי שנה, עדיין קשה לי להבין לאיזה עולם מופלא ומרתק נמשכתי כל-כך.

"תודה רבה, פרופסור!" לחשתי בהתרגשות, ומבטי בוהה באוויר, בוחן את המראות, הבר, הכלים המנגנים. הרגשתי צורך עז להתחיל לרקוד.

הפרופסור שכנראה חשה במחשבותיי, אמרה; "אם תואילי בטובך, גברת פיטרסון להראות לנו את אחד מריקודייך, נשמח מאוד."

לנו? מי זה לנו?

הסתובבתי, ושם ראיתי את פרופסור דמבלדור, פרופסור מקגונגל, ועוד אישה קטנה בסביבות גיל השלושים, לא גדולה יותר ממדיו של גמדון בית, ובעלת פקעת הדוקה הקשורה בסרט סאטן כחול.

"שלום סופי," בירך אותי פרופסור דמבלדור ברכות, ומבעד למשקפי החרמש שלו, על קצה אפו המעוקל, ראיתי ציפייה דרוכה בעיניו.

"לפני שתתחילי," פתח, "ברצוני להציג לך את מורתך החדשה לריקוד- מאדאם דיוויס. את תייצגי את בית-הספר בתחרויות, טקסים וכו', בזכות ריקודייך המרשימים, שכולנו מצפים לראות בכיליון עיניים," אמר.

הסמקתי. מאדאם דיוויס ניגשה אליי במבט מחושב אך בחיוך מרוקן מרגש, ובידה שקית בד ורודה שלא ראיתי קודם.

היא נתנה לי אותה וסימנה בעיניה שעליי לפתוח אותה. פתחתי אותה בציפייה ובהתרגשות, שם גיליתי נעליי אצבע לבנות, ושמלת טוטו מעוטרת בפייטים כסופים. נדהמתי, לא יכולתי לקחת אותם, הנעליים, השמלה, הם נראו יקרים מאוד.

פרופסור מקגונגל, שהבינה את פשר מבוכתי, מיהרה לומר; "ראי זאת כמתנה מאיתנו. ועכשיו מהר," אמרה, ולקחה ממני את השמלה והנעליים, והוציאה את שרביטה, ובהינף יד, עמדו בגדי בית הספר שלי על המתלה בצד החדר, בעוד שבגדי הריקוד, נחו על גופי.

הבטתי בראי הקרוב, לא זיהיתי את מי שעמדה מולי, היא הייתה יפיפייה. שערה החלק והשחור, היה אסוף בפקעת הקשורה בסרט תחרה לבן, והשמלה, הוו, השמלה... היא נראתה בה מושלמת, כמו דוגמנית. המוזיקה התנגנה באוויר, היא הייתה מוכרת כל-כך...

מההופעה הראשונה שלי על במה.

רקדתי בהתלהבות כמו שלא רקדתי כבר זמן  רב. משהסתיימה המוזיקה, עצרתי  בעמידה שלישית וקדתי קידה.  (*עמידה שלישית- עמידה בה רגל ימין מונחת צמוד לרגל שמאל כך שעקב ימין נוגע בקשת כף הרגל של שמאל).הפרופסורים ומאדאם דיוויס מחאו כפיים בהתלהבות. ואני חייכתי חיוך רחב.

לאחר שהתארגנתי מחדש בעזרתה של פרופסור מקגונגל, ולאחר שפרופסור דמבלדור נתן לי אישור לסנייפ, חזרתי לכיתה. רציתי לראות את פניו של סנייפ ברגע שיקרא את הפתק.

צדקתי, היה שווה לפספס חצי מהשיעור על-מנת לזכות במבטו הקר של סנייפ הופך מלבן לאדום כמו יין. וכמובן, בגלל שהיה זה אישור ממנהל בית הספר, הוא אינו יכול להוריד לנו נקודות.התיישבתי במקומי, ליד חברתי הטובה ביותר מאז שהגעתי להוגוורטס- נטלי פרומקלין, וגיחכתי להנאתי.

"למה את מגחכת?" שאלה נטלי בלחש. "ומה קרה שאיחרת לשיעור?" הוסיפה בנימה עניינית.

הסתכלתי בעיניה והשבתי לה; "קיבלתי סטודיו לריקוד!"

נטלי שלחה בי מבט תמהה ולחשה, "מה?.. איך?.. זאת-אומרת... אני יודעת שהיית רקדנית גדולה, אי שם בלונדון... אבל, למה?"

"פרופסור דמבלדור אמר שמעכשיו אייצג את בית-הספר בתחרויות ובטקסים שנערכים כאן. ואפילו יש לי מורה פרטית!" צהלתי. "היא נראית מעט קשוחה, אבל אם אתאמן הרבה, אני בטוחה שנסתדר," אמרתי וקשקשתי במחברתי בהתרגשות.

"אני כל-כך שמחה בשבילך סופי!" אמרה נטלי ולחצה את ידי השמאלית שריחפה מתחת לשולחן.

"את מתכוונת לספר לשאר בנות החדר?"

 אופס! על זה לא חשבתי.הייתי כל-כך מרוכזת בלספר את החדשות המרעישות לחברתי הטובה עד שכמעט שכחתי משאר חברותיי. 

"אני מניחה שכן, זה יהיה נחמד אם כולן יתמכו בי. נכון?" לחשתי לה. "ללא ספק!" אמרה,וסובבה את ראשה לכיוון הלוח לפני שסנייפ יבחין. השיעור נגמר, ואני ונטלי הלכנו לכיוון המדשאות, כדי לספר לשותפותיי לחדר  את הבשורה המשמחת.

·        * * *

בעוד אני יושב ומנסה לחשוב על מזימות כיצד להשפיל את פוטר, הבחנתי בילדה בעלת השיער השחור המתנפנף ברוח, רצה עם חברתה אל עבר קבוצת בנות היושבות על ספסל אבן.

כמה היא יפה, חשבתי לעצמי. צא מזה,דראקו! מיהרתי להעיר לעצמי, פוחד  ליפול בקסמה של הילדה הבכיינית הזו.

היא רק שנה שנייה, הזכרתי לעצמי, ואילו אתה בשנה שלישית. וחוץ מזה- אני מסלית'רין והיא מגריפינדור! זה ממילא לא היה עובד בנינו...

"דראקו!"

קול עמוק ומעצבן להפליא קורא לי.מה עכשיו?

"אתה צריך ללכת לסטודיו," אמר קראב.

"מאדאם דיוויס, המורה החדשה קוראת לך. המורה הזאת... מעניין מה היא רוצה," אמר קראב בטמטום מוחלט.

"אגש לברר את העניין..." אמרתי בנימה סרקסטית. והלכתי לכיוון האולם הגדול, שם פניתי ימינה במסדרון, המוביל אל דלת עץ. שם בוודאי הסטודיו, הנחתי.

לפתע נשמעה מוזיקה, מוזיקת וואלס מענגת במיוחד, כזאת שמנגנים רק בנשפים מפוארים. פתחתי את הדלת, ושם ראיתי אותה, רוקדת בשמלת בלט לבנה המבליטה את רגליה הדקות. היא התנועעה כברבור על-פני המים. ידיה נעו ברכות באוויר, היא הייתה מושלמת...

סופי.

מה אני מרגיש שגורם לי לשמוח כל כך? תהיתי.

הרי לא הרגשתי כך לפני שראיתי אותה.

זו היא! נאנחתי. היא מוציאה ממני את כל המחשבות. לאט לאט אני מתרוקן מכל הרגשה שהרגשתי, מלבד חיבה לילדה שחורת השיער-סופי.

הפרק הקודם		הפרק הבא