תולדות העתיד

טדי לופין ישב על כורסא שהבד שלה כבר התקלף מרוב יושן. הוא בהה באש המתפצחת באח, מקשיב בדממה לדבריו של הארי, אביו המאמץ.

"הוריי נרצחו כשהייתי בן שנה" אמר הארי בשקט. טדי הנהן.

"גדלתי בבית דודיי, המשפחה המוגלגית ביותר באנגליה, ללא ספק. הם פחדו מקסמים פחד מוות, ושנאו כל מה שקשור אליהם. כולל אותי, רוב הזמן" סיפר, וצל של חיוך עלה על שפתיו. 

"הם אפילו לא הרשו לי לעשות את שיעורי הבית שנתנו לי בהוגוורטס לחופש, אתה מאמין? הייתי צריך להחביא את הספרים מתחת לקרש רופף בחדר שלי".

טדי הביט בו בחלחלה. 

"איך לא ברחת משם?"

הארי נאנח, ומשך בכתפיו. "רציתי לברוח משם, ואפילו ניסיתי פעם אחת. ככה פגשתי את סיריוס בפעם הראשונה".

"באמת?" שאל טדי בפליאה.

הארי הנהן. "כמובן שאז לא ידעתי מיהו, הוא היה בצורתו הכלבית החביבה".

טדי חייך בעצב. הוא לא הכיר את סיריוס, אך שמע עליו רבות. דוד רון סיפר לו פעם שפרופסור משוגעת אחת בהוגוורטס טעתה בקריאת התה של הארי, בחושבה שדמותו של סיריוס פירושה מוות.

היא הקדימה את המאוחר, כנראה.

"ובכל זאת חזרת אליהם" אמר טדי, "לדרסלים. שנה אחרי שנה. למה?"

"ובכן," אמר הארי, "הם שמרו עליי בחיים. דמבלדור ביצע פעם קסם מסובך שמגן עליי, כל עוד אני בחזקת משפחתי.
וולדמורט לא היה יכול לתפוס אותי שם. זה החזיק עד שהגעתי לבגרות, ואז..."

טדי השפיל את עיניו.

"ואז התחילה המלחמה" אמר הארי ברכות. 

הם ישבו בדממה כמה דקות, כשרק קולות האש המתפצפצת ממלאים את החלל. 

"אבל אצלך זה שונה" אמר הארי בהחלטיות. "לך יש קרובים שדואגים לך, יש לך בית. אנחנו אוהבים אותך. ג'יימס, לילי ואלבוס הם ילדיי הביולוגיים, אך אתה בני באותה מידה. זכור זאת תמיד". הארי אחז בידו כשאמר זאת.

הוא הכיר את ההרגשה מקרוב. לא משנה כמה זמן יעבור, יותר מכל רצה להיות עם הוריו. להכיר אותם.

טדי הנהן, על פניו עדיין אותה הבעה עגומה.

הארי ידע מדוע, כמובן. האזכרה השנתית לחללי הקרב על הוגוורטס אמורה להתקיים מחר. כמו בכל שנה, ישתתפו בה אלפי קוסמים מרחבי העולם, ומשפחת פוטר - כמו תמיד - תמשוך תשומת לב רבה מאוד. 

"ספר לי עליהם" ביקש טדי. 

הארי הופתע מהבקשה, וחייך.

"הם היו אנשים נפלאים ואמיצים, ההורים שלך. אמך הייתה האדם הכי מצחיק שהכרתי. היא גם התעקשה שנקרא לה טונקס, ולא נימפדורה" ניזכר בגעגועים.
"היא הייתה מטרמופוזית - משנת צורה. כשהייתה במצב רוח טוב, למשל, היה השיער שלה נבצע בוורוד עז. היא גם הייתה מאוד שלומיאלית, אם לומר את האמת. תמיד הפילה דברים בלי כוונה" נזכר הארי וצחק.

טדי העלה חיוך קלוש.

"אביך, לעומתה, התעקש להישאר רציני כל הזמן. הוא היה אחד החברים הכי טובים של אבי. הם היו ארבעה, אתה יודע, אך במרוצת השנים הכל השתנה.."

"הם ידעו שהוא אדם זאב?" שאל טדי.

הארי הנהן.

"הם גילו מהר מאוד. לופין - כלומר - אביך, ציפה שהם יירתעו, אך להפתעתו הם נשארו איתו ותמכו בו. תוך כמה חודשים הם הפכו לאנימאגים - משני צורה לחיות, כדי לארח לו לחברה בלילות של ירח מלא,
כשלא היה לגמרי אנושי. הוא סיפר לי שאלו היו בין הימים היפים ביותר בחייו".

"הייתי רוצה לראות את השינוי הזה, לזאב. פעם אחת" אמר טדי בביישנות. הארי הרגיש את ליבו מתקשח לרגע קצר.

"הוא שנא את היותו אדם זאב. אף פעם לא התגאה בזה, ואף פעם לא התרגל לזה. תהליך ההפיכה לזאב הוא... כואב. מאוד.

ראיתי אותו מחליף את עורו פעם אחת, והזיכרון צרוב במוחי עד עצם היום הזה. אם יש דבר אחד שאני שמח שנחסך ממך, במותו, זו החוויה הזו".

הארי קם על רגליו. הוא ידע שהם צריכים ללכת לישון. יום ארוך יתחיל מחר.

"כולם מתו. ההורים שלי, ההורים שלך, ועוד רבים אחרים, אמיצים וטובי לב. הם הקריבו את חייהם, אחד אחרי השני, כדי להגן עלינו. הוריך הקריבו את חייהם כדי שתוכל לחיות בעולם שלוו, נטול מלחמות ופחד.

זו הייתה משאלת ליבם". 

טדי הביט בו, חסר מילים. הם כמעט ולא דיברו על הנושא הזה.

"אני מקווה שאתה גאה בהם" אמר הארי, והעלה חיוך על פניו. "ו... שמעתי שיש נקודות אור חדשות בחייך. האם השמועה שאתה יוצא עם ויקטואר היא נכונה?" שאל וקרץ לו.

טדי הסמיק מעט והינהן, אך פניו עדיין לבשו הבעה רצינית להחריד, בשביל נער בן שש עשרה.

כנראה הכבדתי עליו יותר מדי, חשב הארי.

"אם תזדקק לי, אני כאן" אמר לו. טדי הנהן, והארי יצא אל אוויר הלילה הפתוח.

הוא ראה את ג'יני יושבת על ספסל בחצר ומסרקת את שערה של לילי. עיניהן של השתיים ברקו לאור הירח.

"קדימה לילי, לכי לישון, כבר מאוחר" אמר הארי לבתו.

"אז למה טדי לא לא הולך לישון?" שאלה ברוגז בקולה הצייצני. הארי הבליע חיוך.

"כי הוא יותר מבוגר ממך, והוא יכול לבחור מתי ללכת לישון" השיב.

"וכשאני אהיה גדולה, גם אני אוכל לבחור מתי ללכת לישון?" שאלה בתקווה.

הארי חייך אל ג'יני, וליבו נמס למראה. היא כל כך יפה.

"אולי" אמר ללילי, "בינתיים תחשבי על ללכת לישון עכשיו, כי מחר יהיה יום ארוך".

לילי נאנחה בתיאטרליות, אספה את מבקשת השיער שלה, נשקה לשניהם, והלכה לישון.

תודה שקראתם!

הפרק ערוך, כי גדלתי קצת, ופתאום אני רואה מלא דברים שאפשר לשפר בפאנפיק הנטוש הזה :)

		הפרק הבא