אחים ואחיות

נכנסתי לבית אחרי יום קשה מאוד בבית הספר.לא שיהיה לי יותר קל כאן.
אין אבא,ועם נשארה האמא החמה והאוהבת,אתם טועים-ובגדול.
האמא הזאת,שלדאבוני הרב היא אמא שלי,עוזבת את הבית כל הזמן,ועם מה חוזרת?עם בחור שמצאה הרחוב,והיא הייתה מתמזמזת מולי ומול כל ילדייה שהיא חושבת לערמות של גללים.
היא היתה יוצאת למסיבות,ואני,האחות הגדולה,בסך הכל בת שתיים עשרה,צריכה להישאר בבית ולטפל באח תינוק בן כמה חודשים,באחות בת שלוש,אח בן שש,אחות בת תשע,ואחות בת עשר.
ובכולם הייתי מטפלת אני,אנדי,האחות הגדולה,כשהאמא המטומטמת והמטורפת הזאת הולכת לעשות חיים במסיבות,כשאפילו אין אוכל בבית,הבן הקטן שלה חולה,והוא בוכה,ורועד!...
"אנדי!אנדי הגיעה!"על פנייה של אחותי בת השלוש נראתה תקווה.נראה שהבית היה ריק מלבד אחי ואחיותיי.
ברור.
חייכתי לעברה חיוך שהדגיש את הצלקת בלחי הימנית שלי.אני לא אשכח את היום שזה קרה לי.התה (זה היה תה או מים?אני כבר לא זוכרת) שהכנתי למי שקוראת לעצמה אמא,נשפך על הרצפה בטעות כי אחותי הקטנה בת השלוש הלכה במהרה לידי,מפוחדת,ועל זה קיבלתי צלקת בלחי.
מרשעת.
"אנדי יכולה להכיון יאמי יאמי?אלי רעבה מאוד,"אלי,אחותי הקטנה,תמיד השתמשה בגוף שלישי.
חייכתי לעברה חיוך אמיץ,אף על פי שידעתי שאין כלום במקרר,בזווה ובארונות מלבד מים,סוכר קמח וקצת ביצים.
"הו,היי אנדי."אמר לי בילי,אחי בן השש.כזה יפה.כזה חכם לגילו.
"היי,בילי."אמרתי."אתה אמיץ.אתה חזק,"אמרתי לו,ועשיתי תנועה של שרירים.הוא חייך חיוך מלאכי וחזר לחלום על ימים טובים יותר,אני משערת.
כולם אמרו לי שלום:אלי,בילי,אנמוני* בת התשע,וכריס בת העשר,האחות הכי תומכת והכי קופצנית שאי פעם הייתה לי ותהיה לי.אחי התינוק היה בכיסא,שמו אדווין,מביט בי בעיניים גדולות ומפוחדות.
כל האחים והאחיות,שאני קשורה אליהם גם בדם וגם בנפש,יותר מכל אחים שיש בעולם,בירכו אותי בשלום.
ומי לא אמר לי שלום?
אמא המכשפה,שמה מורייר.
ומה פירוש מורייר בצרפתית?
מוות.

אלוהים,מתי היא מגיעה כבר מהמועדון הטיפשי שלה?היא תמיד מגיעה הביתה,כדי למצא כביכול את מעמדה כאמא.
אבל לא.עוד שעה,ועוד שעה,השעה כבר שלוש בבוקר והיא לא חוזרת.
אדווין בוכה,ואני לא יודעת מה לעשות.מים עם סוכר?לא,הוא לא יירגע עם בכי כזה.
לחשוב.לחשוב.מה עושים?
הראש שלו היה כל כך גדול לעומת גופו הקטנטן.תת-זונה איום ונורא.כזה קטן.וחולה.
דמעות החלו לזרום מעיני,כמו מעיניו של התינוק,אחי.באמת שלא ידעתי מה לעשות.
"ששש...די,די..."נדנדתי אותו בזרועותיי,חסרת אונים ומפוחדת,אבל הוא לא הפסיק לבכות,ואני הרגשתי איום.
בינתיים אלי התחילה לבכות (כולנו ישנו בחדר אחד) .הפעם הייתי על סף קטסטרופה.
שתחזור כבר,המשוגעת!
"מה קורה,אנדי?"כריס קמה וכשראתה מה קורה,היא העירה את כולם ושאלה,"איפה אמא?"
"היא לא תחזור.אני כבר רואה את זה.היא עברה לגור עם איזה מכוער אחד,בטח."אמרתי לה מבעד לצרחות הקטן ואחותי המיללת.
אני לא אשכח את היום הזה בחיים.
"אנדי?למה אד בוכה?"שאלו אנמוני ובילי.
"הוא רעב,וחולה!" אמרתי להם,והרגשתי כבר מטופשת.
למה אני לא קוראת לעזרה מהשכנה?
כריס עזרה לי,ורצה למטבח להביא מים עם סוכר-הדבר היחיד שאד אכל חוץ מהדייסה הדלה.
היא הביאה את הבקבוק לי,והתחלתי להשקות אותו,אבל הוא לא קיבל את זה,והחל לצרוח יותר חזק.
החלטתי שאני לא יכולה לשרוד יותר.
"לכו תקראו לפולה השכנה,"אמרתי לאוויר.כולם הלכו,בוכים ודומעים,חרדים לגורל האח הקטן שלהם שהם כל כך אוהבים.
בינתיים ניסתי להרגיע לשווא את האח שלי,שאני כל כך אוהבת.
"אד,בבקשה..."התחננתי לאוויר."אד,אני מתחננת..."
כעבור דקות ספורות דלת החדר נפתחה.כל אחיי עמדו שם,עיניהם עגולות כמו צלחת מרוב פחד,והם רועדים.מקור או מחרדה,זאת לא אדע לעולם.
וגם פולה הייתה שם,נחמדה ומוכנה לעזור כתמיד,אך כעת נמאצת במין מעמד של סופר -על,או משהו כזה.ואיתה היו שוטרים,חמושים ברובה ובמדים.
שוטרים?
"הוי,אמא שלכם,מטורפת..."נאנחה פולה ולקחה מידיי את אד.
אבל לא הסכמתי.
"עזבי אותו!"צרחתי,אף על פי שידעתי שהיא בסך הכל רוצה לעזור,והצרחות שלי לא בדיוק תורמות לאווירה הכעורה."זה אח שלי!"
פולה הביטה בי בעיניים דומעות.
"יקירה,חמודה שלי,הוא זקוק לתרופות רבות ולנסיעה לבית החולים.הוא במצב איום,הוא בתת-זונה נורא,"אמרה לי פולה ברעד.בסופו של דבר וויתרתי ונתתי לה את אדווין שלי,חלק ממני.
נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות,התחלתי לקלל את העולם.

תגובות?...

אנמוני-כלנית,בתרגום חופשי.

		הפרק הבא