דמעות לאור ירח

כולם יכולים לכתוב סיפור.. אפילו סיפור טוב. השאלה איזה סיפור באמת יצליח לגעת בלב, ואני אגיד לכם איזה: הסיפור היחיד שיצליח להרטיט לב של מישהו זה סיפור שבאמת בא מן הלב.
אני לא יודע אם אני באמת יצליח לרגש מישהו, אבל אני כן מבטיח לכם שאני מספר מעומק הנשמה.
שמי הוא קאיין, ואני לא כזה בן-אדם מוצלח. האמת? אני ממש לא בן-אדם מוצלח. אבל זה כבר חלק אחר של הסיפור..
למה אני רוצה לכתוב על זה?טוב זה פשוט.. יום יום אני נתקל באנשים שאומרים עד כמה רע להם.. עד כמה החיים קשים ושבא להם "למות".
נישמע מוכר הא?
אני מוכן להבטיח לכם שחיים כמו שלי לא הייתם רוצים, אבל אני לא בוכה, טוב.. לפחות לא בגלוי.. אבל מה לעשות שאנשים כאלה מביאים לי את העצבים. חיים קלים לא יהיו לאף-אחד, אתם יודעים אבל מה הפיתרון לכל זה?
במילה אחת? להתמודד. ועל זה אני הולך לכתוב.

נכון, התחלה מהירה מידי? חרא פתיחה לכתוב עליה? שוב פעם תעודת זהות? את אף-אחד זה לא באמת מעניין איך אני ניראה או מה התחביבים שלי, מה אני אוהב ומה אני שונא.. אתם כבר רוצים להגיע לפואנטה ולבחון אותי הא?.. עוד ילד שמנסה לספר סיפור אהבה, עוד דרמה לא יצירתית  וצפויה מראש. אז רק רציתי להגיד שזה לא באמת ככה.. מקרים כמו שלי לא קורים ביום יום בדרך כלל..
הסיפור שלי התחיל עוד לפני אפילו שהלכתי לבית-הספר.. באותו לילה שאני לא יוכל לשכוח לעולם, אותו הלילה שהיה 15 שנה לאחר נפילתו של הלורד וולדמורט הגדול. אותו לילה בו חבורת המשרתים של וולדמורט שהיו עדיין פעילים פלשו לכפר שלי וחיסלו כל מי שרק יכלו.. הלילה שבו מצאו אותי..

"רון!!" צרח הארי מעל לקלות הפיצוצים והיללות. הוא רץ בכל כוחו מעבר לעננות העשן, דוחף אנשים מבלי לשים לב.
"רון!!"
"אני פה הארי!" קרא רון מעבר לקולות ההמולה. הארי שהגיע אליו ניתלה על כתפו, מתנשף.
"אתה בסדר?!" שאל אמר הארי בקול רם, מנסה לנשום.
"כן, אבל הם פלשו כבר לחצי מהבתים, האנשים שלי כבר פינו כמה פצועים ו-6 גופות!" צעק רון וניראה היה כאילו חיפש משהו בעיניו.
"האנשים שלי מנסים לחסום את השאר ואת הדרך לכפר. יש מישהו שהצלחתם לעצור!?"
"אני יודע שפנריר גרייבק עדיין מסתובב חופשי, יאקסלי ורוקווד עוזרים לשאר המתקיפים ויש עוד כמה שאנחנו מטפלים בהם כבר!". הם רצו בחזרה לשדה הקרב וירו קללות לכל עבר.
הלילה הואר בהבזקים של צבעים שונים, העשן היה בכל מקום, צרחות ויללות פילחו את השמיים ואנשים רצו מפה לשם מבלי לדעת אם האחרים היו לצידם או נגדם.
"רון תשיג לי את אלפונס! תגיד לו שייקח את האנשים שלך ויוביל אותם לשדה הקרב! להוציא תושבים לא יעזור כל עוד ממשיכים להתקיף אותנו! ותדאג שתגיע תגבורת!"
רון הפנה את גבו אל הארי ורץ בכל כוחו לחפש אחרי עוזרו. הארי המשיך לחפש אחר אוכלי המוות. אש הוצתה והחלה לשרוף את הכפר קליל. היה ניתן לראות הרבה יותר ברור עכשיו אלמלא היה העשן היה מתגבר בגלל השריפה. הארי הוביל את אנשים והמשיך להילחם באוכלי המוות וירה קללות בתקווה שאינו פוגע בחפים מפשע.
"פוטר!" הוא שמע לפתע. הארי הביט סביבו מוצא עצמו פנים מול פנים עם רוקווד.
"רוקווד!" צרח הארי וירה לעברו קללה אך זה חסם.
"זה כל מה שאתה יכול פוטר? אולי וויזלי יצליח קצת יותר ממך!" הוא קרא בלגלוג והחל להטיל קללות בעצמו לעברו של הארי.
"באמת חבל שרון לא כאן.. אני בטוח שהוא היה רוצה לנקום בשם פרד ולהרוג אותך! אבל כנראה שתצטרך להסתפק בי!"
הם נלחמו מבלי לשים לב לשאר ההמולה שהתגברה עם הזמן. אלפונס, עוזרו של רון הוביל אנשים נוספים אל הקרב והחלו לגרש את התוקפים מן הכפר, השחר כבר החל לעלות.
"רוקווד!" לפתע נשמעה צרחה. הארי ורוקווד הפנו את מבטם לראות את פנריר גרייבק עומד על אחד הגגות, פיו היה מכוסה בדם ומבט רצחני היה על פניו. "לסגת!!" הוא צרח, קפץ מן הגג והחל לרוץ.
רוקווד נטש את עמדתו בקרב והחל לרוץ אף הוא בעוד הארי דולק אחריו, כשלפתע קללה שהגיחה משום-מקום פגעה ברוקווד והטיחה אותו לאחד הקירות.
הארי הפנה את מבטו לראות את רון ומאחריו כ-20 הילאים עם שרביטים שלופים.
"רוצו אחריהם! תפסו את מי שאתם יכולים ואיסרו אותם, לא אכפת לי אם הם חיים או מתים!" אמר רון כעס.
"עדיף חיים!" צעק הארי, מתנשף. הוא הבחין פתאום שרון צועד לעבר גופו הרפוי של רוקווד כשעל פניו היה מבט רצחני. הוא זינק מייד בכדי לעצור אותו.
"רון! רון לא!"
"הוא רצח את פרד! תן לי להרוג אותו הארי! תעזוב אותי!! 15 שנה שאני רדפתי אחריהם!!!"
"אתה חושב שפרד היה רוצה שתרד לרמה שלו?! תחשוב קצת רון!" הארי ניסה לרסן אותו.
"אנחנו ניקח אותו לאזקבאן והוא יקבל את העונש שמגיע לו! אבל אל תעשה מה שלא מתאים לך!"
ברגע שהארי הזכיר את שמו של פרד רון החל להירגע. הוא עמד במקומו מתנשף בכבדות כאילו רץ עכשיו מרתון.
הארי הסתכל סביבו. האש כובתה כבר ע"י ההילאים, הכפר היה הרוס ורוב הבתים התפרקו כבר, גופות ופצועים היו בכל מקום ואלו שעוד עמדו עזרו לפנות אותם, שקט הסתרר במקום. הארי החזיר את מבטו אל רון שעדיין התנשף אך ניראה רגוע יותר.
"למה שלא תחפש עוד נפגעים.. אני יקרא לאנשים ונפנה אותו מכאן." אמר הארי. רון הנהן והפנה את גבו ללכת משם. הארי הלך להביא עוד שני הילאים אשר יישאו את רוקווד בחזרה למשרד הקסמים ביחד עם שאר האסירים.
"ותדאגו טוב טוב שהוא משותק." הוא אמר בכדי לוודה, כשלפתע שמע את רון קורא לו מעבר לפינה.
"הארי.."
הארי בא לקראתו כשלפתע הבחין על מה רון הסתכל. זוג מבוגרים, גבר ואישה וילד ביניהם נשענו על אחד מקירות הבתים בישיבה, מחוסרי הכרה וספוגים בדם רב.
רון התקרב אל השלושה, רוכן מעליהם.
"הגבר והאישה מתים.. הילד מעולף, אבל פצוע."
הארי הסתכל על השלישייה בזעזוע. "הילד ניראה לא פחות מת מהם.. אתה בטוח שהוא נושם? העיניים שלו פקוחות והוא לא זז.." לחש הארי.
"הוא בסדר.. פשוט בשוק, הוא עדיין נושם בסדירות, אבל כדי לקחת אותו למרפאה.. הוא ניפגע קשה.
רון הרים את הילד בזרועותיו. הוא ניראה לא יותר מבן שמונה, שיערו היה גלי וארוך בצבע שחור חיוור, עיניו היו אפורות כחלחלות בצורה מיוחדת ועורו היה חיוור נורא, חולצתו הייתה ספוגה בדם רב באזור הצוואר שהתפשט על כל בגדיו. עם כל זאת הילד ניראה כאילו הוא רגוע לגמרי. פיו היה פתוח למחצה ועיניו הצטמצמו לחריצים, אך הוא אינו זז בכלל. לפתע ההבנה הכתה בהארי.
"רון, אני חושב שהוא..-" התחיל הארי אך רון קטע אותו.
"כן, אני יודע הארי."
"מה תעשה איתו?" שאל הארי
"אני יקח אותו אלי הביתה, אחרי שאני יטפל בו נחשוב מה לעשות.. אני מקווה שאתה מאשר את זה."
הארי היסס בהתחלה אך לבסוף הנהן. "ילד מסכן," הוא אמר. "לאף-אחד לא מגיע סבל כזה." אמר הארי והסתכל על הוריו של הילד אשר שכבו ללא תנועה על האדמה.
רון הרים את ראשו והביט בירח. "אני יוצא." הוא אמר, "אני יחזור עוד רבע שעה לעזור לכם במרדף."
הוא הסתובב במקומו והתעתק.

		הפרק הבא