עיניים אוהבות, עיניים כואבות

שם הפאנפיק: עיניים אוהבות, עיניים כואבות.
שם הכותבת: רייצ'ל.
דירוג: PG13, ויעלה למעלה, אני מניחה.
שיפ: אני באמת חושבת שכולנו יודעים.
ז'אנר: רומאנס, הומור, אנגסט.
תודות: לג'סיקה 3>
וויתור זכויות: רולינג > < 


פרק 1.

אולי אני לא יודעת הכל, אבל יש דבר אחד שאני יודעת בבירור כזה שלא ניתן לערער בו. הדבר הזה הוא ג'יימס, והשנאה שאני רוחשת כלפיו.
זה משונה להגיד את זה, או לחשוב על זה. במיוחד עכשיו, אחרי מה שקרה. אבל לא משנה מה הוא יגיד ולא משנה גם מה אחרים יגידו – אני יודעת את זה, וזה הדבר היחיד שאני בטוחה בו יותר מכל דבר אחר ואני לא מתכוונת לתת למישהו לקחת את זה ממני.

*פלשבאק*

היום החם ביותר בחיי הוא היום האחרון של שנת הלימודים הרביעית. אני מתכוננת לעלות לרכבת, בציפייה – לא ציפייה להגיע הביתה, כשיד מונעת ממני לעשות זאת.
"מה אתה רוצה, פוטר?" אני שואלת, כי באמת שאין לי כוח עכשיו לריב, בייחוד לא לפני חופשת הקיץ. אני מבחינה בפניו הסמוקות של ג'יימס ובמבט המתחמק שלו, ואני מרימה גבה ותוהה מה, בשם מרלין, הוא עשה עכשיו.
"לילי, אני צריך לדבר איתך." הוא אומר, ואז אני מרגישה את ידו החמימה נחה על ידי ושולחת עקצוצים במעלה גופי.
"תעזוב את היד שלי, פוטר." אני גוערת בו, מושכת את היד שלי כשהוא לא עושה זאת. העיניים שלו כואבות. אני רואה את זה, אבל לא אכפת לי, כי כל מה שאני רוצה זה פשוט לעלות על הרכבת הארורה הזאת ולהיות כבר בבית.
"בבקשה, תקראי לי ג'יימס." הוא מבקש, והקול שלו כל כך רך שאני בהתחלה שוכחת שזה הוא. 
"על מה אתה מדבר?" אני מכווצת את מצחי ומתרחקת מעט כשאני מרגישה שהוא קרוב מדי. בדרך כלל אני מצליחה לקרוא את הרגשות שלו מעיניו, אבל הן מבולבלות עכשיו בצורה כזו שאפילו קמצוץ הזהב שבהן מתערבב עם החום ומעלים את הניצוץ השובבי התמידי שבעיניו.
"יש משהו שאני צריך להגיד לך," הוא נאנק ומעביר את ידו בשיערו, מה שהוא תמיד עושה כשהוא לחוץ. אני משלבת את ידיי על חזי ובוהה בו, הרצון שלי לעזוב מתגבר בכל רגע ורגע שהשיחה לא מתקדמת.
"כן?" אני לוחצת על עצמי להיות מנומסת, כי אני רואה שקשה לו וגם אם אני שונאת אותו אני לא יכולה לגבור על הסקרנות שתקפה אותי. ג'יימס משחרר גיחוך עצבני ואז מרים את העיניים שלו ופוגש בשלי. השפתיים שלו זזות אבל אני לא שומעת כלום.
"לילי, את מקשיבה לי?" הוא שואל, ואני ממהרת להנהן. 
"כן, כן. תמשיך…" אני מפצירה בו.
"- אני אוהב אותך." אלו המילים היחידות שאני שומעת. לא מה נאמר לפני, לא אחרי. רק את שלושת המילים האלו, שעמדו לעשות חתיכת שינוי בחיים שלי שלא היה לו מושג.

*סוף פלשבאק*

אני מתיישבת על המיטה, משעינה את ראשי כנגד הקיר. למרות שעברו כבר שנתיים מאז ההפצרה של ג'יימס, אני זוכרת את אותו הבוקר היטב. אני אפילו זוכרת את מה שהוא לבש, והצורה שבה עיניו זעקו אליי להחזיר לו אהבה, וזה מכעיס אותי כי אני לא רוצה לזכור.
אני כמעט ופוחדת לשוב להוגוורטס, כי אני לא רוצה לפגוש בעיניים האלו שמביטות אליי בהערצה ולהמשיך ללכת. נמאס לי להכאיב לו, גם אם אני שונאת אותו מאוד. ניסיתי יותר מדי פעמים לשדל אותו לרדת ממני, להסביר לו שיש טובות ממני שכן יחזירו לו אהבה – ואז זה תמיד חוזר לאותו העניין ולאותה הנשיקה הרעבתנית שאני תמיד נאלצת לחתוך.

*פלשבאק*

"ומה עם ג'סיקה פלייבן? היא חמודה, מניסיון." אני שומעת את הקול של סיריוס ויכולה לנחש שהוא קורץ לג'יימס גם מבלי להסתכל. האנחה של ג'יימס מגיעה עד לאוזניי. הוא מנענע את ראשו, מבטו נודד אליי.
"תפסיק לנסות לשדך אותי לאקסיות שלך, רך כף. יש לי עין על אחת משלי." ג'יימס משיב בקוצר-רוח, עיניו נחות עליי.
"אל תבהה בי, פוטר." אני אומרת, וסיריוס מגחך חרישית. ג'יימס מעיף מבט קצר בסיריוס שמבהיר לו שהוא רוצה שישאיר אותנו לבד, ואז הוא מסמל לי לבוא לשבת לידו.
"ואני חשבתי שאחרי כל כך הרבה זמן כבר למדת." אני ממלמלת וסוגרת את הספר, כי אני לא מצליחה לקרוא כשהעיניים שלו קודחות בי. ג'יימס מושך בכתפיו ומעלה חיוך ניחוח על שפתיו. 
"אולי אני צריך שתלמדי אותי את הלקח כל פעם מחדש." הוא מגחך, ואני מסמיקה כשאני מבינה את המשמעות.
"ג'יימס," אני מחפשת את המילים הנכונות מבלי לגרור את זה לריב. העיניים של ג'יימס נוצצות ובין רגע הוא כבר לידי, אגודלו מבריש את שפתיי בדרך שגורמת לי להצטמרר.
"תגידי את זה שוב." הוא מבקש בלחישה, עיניו נעצמות בתענוג. אני מזכירה לעצמי שאני לא רוצה להתחיל בצעקות, ואני פשוט נכנעת. 
"ג'יימס."
החיוך של ג'יימס מתוק. אני רואה שהוא מאושר, ואני שונאת את עצמי על זה שאני צריכה לעצור את הרגע הזה. אני לא יכולה לסבול את העובדה שאני משלה אותו, גם אם נגד רצוני.
"אתה באמת צריך להתחיל להתראות עם בנות," אני אומרת, וכמו שציפיתי הרגע נגמר. ג'יימס פוקח את עיניו והן כועסות, ואז הוא מוריד את ידו מפניי וקם על רגליו.
"לילה טוב, אוואנס." הוא אומר וסב על צעדיו. הגענו רחוק מדי מכדי להפסיק עכשיו, אז אני לא מסכימה לו ללכת. 
"ג'יימס, תקשיב לי עד הסוף, בבקשה," אני מתחננת, אוחזת בידו כך שהוא לא יילך. איך שאני נוגעת בו, אני מרגישה אותו נרגע בבת אחת. ואז, בלי התראה מוקדמת – למרות שזה היה צפוי לשנינו – השפתיים של ג'יימס פוגשות בשלי. אני מניחה את ידי על חזהו, אבל פשוט לא מצליחה להדוף אותו מעליי, כי גם אם קשה להודות התגעגעתי למגע שפתיו על שלי. הוא דוחף אותי כנגד הקיר, ידיו כולאות אותי כך שלא אוכל לברוח הפעם. אני מריצה את ידיי בשיערו ואז, רק כי אני יודעת שזה המעשה הנכון, אני דוחפת אותו ומשתחררת מאחיזתו. אני מתנשפת כשאני מודיעה לו שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני אתן לו לנשק אותי, ואז אני עולה לחדר מבלי להביט לאחור.

*סוף פלשבאק*

הסומק מציף את לחיי, ורק במבט לאחור אני מבינה עד כמה טיפשה בוודאי נשמעתי. בייחוד בגלל שזאת בהחלט לא הייתה הפעם האחרונה.
"לילי יקירה, אם לא תרדי בקרוב, את תאחרי ליומך הראשון!" אני שומעת את הצעקה של אמא מבעד לדלת הסגורה ולגרם המדרגות.
אני קמה מהמיטה ומעיפה מבט לעבר המראה, לוודא שאני נראת סביר. הזיכרון של מגע שפתיו כנגד שלי מתגלגל במחשבותיי, ואז אני מחליטה שאולי, אחרי הכל, השנה הזאת לא הולכת להיות כל כך גרועה.

		הפרק הבא