היום שבו הריקוד מת

שימו לב, פיק זה ימשך שני פרקים בלבד.
-----
כשהיא הייתה רוקדת, הרגשתי תמיד מעיין צמרמורת כזו, תחושה שאי אפשר היה להסביר.
כשהמוזיקה נשמעה בסטודיו מספר שש, כל הנוכחים אשר באו להירשם או סתם להביט היו מצטופפים
ליד המזכירות על מנת לצפות במחזה המדהים. כל הרקדניות היו מבצעות את התנועות באופן אחיד
אך דריה הייתה מבצעת זאת בצורה יוצאת דופן,כל תנועותיה היו מדויקות ותמיד עשתה זאת
עם חיוך גדול על הפנים. כשהשיעור היה נגמר הייתי מתיישב על הכורסא ומחכה שהיא תצא וכשזה היה קורה- הרגשתי המאושר באדם.
לאחר מכן הייתי מלווה אותה הביתה או אוזר אומץ ומזמין אותה לסרט או לגינה, והיא תמיד ענתה בחיוב.
תמיד הייתי מגיע לשיעורי הריקוד שלה,אם לאמר את האמת, גם אם היתה משחקת במגרש הכדורגל או שוחה בבריכה הייתי
בא אחריה מסיבה פשוטה- אני אוהב אותה.ואז הגיע היום הגורלי שלא אשכח, הגעתי כרגיל לשיעור שלה, צפיתי בה בהנאה, איך שהיא
מפזזת לה על הפרקט והינה שוב הצמרמורת הנעימה הזאת תקפה אותי ואני נתתי לה להתפשט על
כל גופי. ואז בסוף השיעור חיכיתי שתצא, אך הפעם כשדריה יצאה היא לא באה אלי עם החיוך
המתוק שלה, הפעם דריה באה למישהו אחר זר ולא מוכר. קמתי מהכורסא ונגשתי אליה
אך היא כבר החלה לדבר: "תומר, זה יובל חבר שלי" היא אמרה לי בסתמיות, כאילו
שזה דבר שגרתי, כאילו שלא מפריע לי, כאילו כלום. ומה אני הייתי אמור לעשות מלבד להביט
בהם בטמטום ? האם אני אמור לאחל משהו ?אולי להגיד איזה משפט סתמי כמו שהיא אמרה לי
ולהמשיך בחיים כאילו דבר לא קרה ? "תומר ?" היא נתקה את חוט מחשבותי, "תתחדשי" מלמלתי
והתחלתי לפלס את הדרך לכיוון ביתי. כשנכנסתי לחדרי הדבר הראשון שעשיתי היה להביט במראה:
הפוני שלי ישב על מהצח בצורה טובה, עיניי התכולות היו בסדר, בנות רבות החמיאו על עיני,
שערי היה חלק וחום ואני נראה לפחות סביר. אם כך למה אני מרגיש כה מכוער ?רק כי דריה לא חושקת בי ?
'כן'יכלתי לשמוע קל בראשי עונה וידעתי כי הוא צודק, אני ריק בלעדיה.
מאותו יום נוראי הפסקתי לבוא לשם כמנהגי, במקום זה הייתי נפגש עם חברים, זה דווקא לא
היה כל כך נורא, אבל הריקנות הזאת המשיכה להפריע לי.'דריה' צעקתי בלב אך איש לא שמע,
גם היא לא. מידי פעם הייתי רואה אותה עם יובל, לעומתה הוא נראה לי אדם לא אמין, איזה ערס
ירוד שלא הבנתי מה היא מצאה בו, אבל הדעה שלי כנראה לא שווה יותר מדי.
כשחברי היו שואלים אם הכל בסדר הייתי עונה שכן, אך פי וליבי לא היו שווים .
השבועות חלפו וגם החודשים, חצי שנה שלא ראיתי את דריה, היא בכלל חושבת עלי ?
אני שווה משהו בעינייה ? לצערי לשאלות אלו לא הייתה לי תשובה אז, וזה היה כה מתסכל.
יום אחד עברתי סתם ליד הסטודיו וראיתי את יובל, הוא הוציא חפיסת סיגריות וקרה לעברי
"אחי יש לך אש?" הבטתי בו מספר רגעים ובאתי להמשיך בהליכה אך הוא שוב קרה לעברי:
"אה זה אתה תומר! בוא גבר." אני לא יודע מה חשבתי באותו רגע, אך חציתי את הכביש והגעתי אליו
"אהלן" אמרתי ביובש, הוא מצץ את הסגריה כאילו פנטז שהיא כן דולקת או משהו, זה הגעיל אותי.
"מה אתה עושה עם מישהיא כמו דריה?" לא יכלתי להתאפק ושאלתי, אולי זו יכלה להיות טעות שתעלה בחיי,
אחרי הכל טיפוס כזה יכול בקלות לשלוף איזה אולר או סכין ולדקור אותי, אך הוא הפתיע .
"וואלה גם אני שאלתי את עצמי בזמן האחרון, היא בת חמש עשרה ואני בכלל בשנה האחרונה, וחוץ מזה
שהיא טענה שהיא לא מוכנה לתת, יש לך מושג כמה יורדים עלי בגלל זה?" הוא הרצין פנים וחזר למצוץ את
הסיגריה שבפיו. קמצתי את אגרופי, אבל אז לפתע היא הגיעה