החירות היא האחרונה למות

ארווין, קצין צעיר ובמטיח במשרד הקוסמים יצא בשקט מאוהל החפ"ק [=חדר פיקוד קדמי] המאולתר שהוקם על גבעה קטנה מצפון לוינצ'סטר. התדריך האחרון מפי הלורד מוין לפני היציאה נגמר לפני רגע והמפקדים יצאו לאיטם מן האוהל לכיוון המחנה. כוחותיו של הלורד מוין היו פרוסים למרגלות הגבעה, ספונים בתוך אוהליהם בלילה הקר, מחכים לזריחה שאולי הפעם תביא איתה אור לעולם. ארווין, רק בן 20, קיבל את הפיקוד על קבוצת הילאים קטנה במערב המערך שאמורה הייתה להכנס ראשונה לעיירה ולהסתער על אחוזת מאלפוי בסיוע יחידות העזר. הוא התבונן לאור הירח בצלליות העיירה השקטה, שספק אם תושביה התמימים מודעים לאימה שתאחוז בהם מחר, כשלפתע הבחין ברון מתקרב לעברו "למה אתה נראה כל כך מודאג?" קרא רון לארווין, שלאור הירח נראה היה חיוור מתמיד "מחר הכל ייגמר! הלורד מוין ינחית על הלורד וולדמורט את המכה הסופית. לא ימותו יותר אנשים סתם, ויתר טוב מזה - המשכורת שלנו תעלה החל ממחרתיים!" ארווין חייך, רון תמיד ידע לאתר את הדברים החשובים.. "זה בולשיט, ואתה יודע את זה. גם הלורד מוין יודע את זה, אבל כדי לקבל את כל הכוחות של המשרד השר הכריח אותו לבשר לכולם שמחר זה ייגמר. אתה יודע איך זה, אנשים לחוצים מפריעים לכלכלה.." נראה היה שרון הרצין לרגע "ארווין, אנחנו ננצח כמו שנצחנו אותם בקרב על רדניג, הלורד וולדמורט אמנם חזק אבל הוא איבד הרבה אנשים טובים, אתה עוד תראה. לך לישון, זה יעזור לך." ארווין צחק בלעג, כנראה מתוך חשש מפני הבאות, והלך לאוהלו.

* * * * * *

"רון! אני רוצה שההילאים שלי יהיו מוכנים לתזוזה תוך שלוש דקות, זוז!
לנה! את במאסף, אני רוצה שתוודאי שכולם מסודרים במבנה הרגיל!
כוח 6! כולם על הרגליים, יציאה לפי האות שלי, אנחנו נוביל באגף הימני" בזמן שנתן את פקודות ההתארגנות השגירתיות העיף מבט אל הגבעה וראה את הלורד מוין. הלורד מוין הוא קוסם בן שישים בעל מבנה גוף רחב וגובה ממוצע, על עינו הימנית רטייה, שיערו האפור קצוץ ופניו מלאות בצלקות, ביום יום הוא נחשב לקוסם עוצמתי וקר רוח, אף לא אחד פיקפק בהחלטת שר הקסמים לתת לו את הפיקוד על ה"מאמץ המלחמתי למיגור הלורד וולדמורט" (כפי שהוגדר בנביא היומי), כמו שאף אחד לא פיקפק בשעתו במינויו ללורד. אבל באותו היום ארווין שם לב שהוא נראה היה קצת חסר מנוחה, מה שהגביר עוד יתר את ספקנותו בנוגע למשימה אליה הם יוצאים.

"כוח 6! אחריי!" העיירה הייתה קרובה ולכן החליט על יציאה רגלית ולא יציאה מוטסת, זה ייתן להם עוד כמה רגעים לפני שיתגלו על ידי ההגנות של הלורד וולדמורט. הנוף היה ציורי - הרים ירוקים מחפים על נחל שלפי טיב מימיו נראה היה שמקורו בגן עדן, שדות היו פרוסים כמו שטיחים על האדמה הרטובה מהטל, זו הייתה עיירה פסטורלית ושלווה שעתידה להתמלא בדם, צרחות ואימה. ארווין השתדל שלא לתת דעתו על אלה, הוא חייל לא נערת פרחים.

אחרי כעשרים דקות של הליכה שקטה הגיע האגף הימני של הלורד מוין בפיקודו של ג'ון ווסט אל פאתי העירה. בזמן הזה האגף השמאלי היה אמור להתחפר ממזרח לעיירה, לחסל כל סיכוי לנסיגה מזרחה ולהתקפת פתע על לונדון מצד אוכלי המוות. קוסמי האגף הימני עמדו דרוכים מעבר לקו דמיוני שסימן את גבול העיירה, מתרגשים, מחכים לפקודה.

אז קרא ג'ון ווסט, בעזרת כישוף שהגביר את עוצמת קולו "היום, אין הבדל בין מפקדים לחיילים, היום כולנו עומדים שווים בפני הרצון לחירות, היום נביס את אויב האדם משחר הימים, את הרוע בכבודו ובעצמו. התסערו קדימה בזוכרכם שהחירות היא האחרונה למות. אחריי!" ארווין התכוון לשחרר הערה צינית למספר שתיים שלו, כרגיל, כשלפתע מטר קללות מהעיירה זיעזע את השורות. הוא הביט בהלם על מרכז השורה, אנשי המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, שם פגעו עיקר הקללות. ההכשרה שלו גירשה את ההלם תוך חצי שנייה לכל היותר, הוא הביט אחורה וראה את ההילאים שלו שולפים שרביטים. ארווין דיקלם את לחש המגן ורץ קדימה לכיוון האחוזה בתקווה שג'ון ווסט ישכיל לארגן את החזית ולהתקדם לפני שיטבחו בכל כוחותיו. כוח 6 רץ בשני טורים במרחק שני מטר אחד מהשני, צורת הלוחמה העירונית האידיאלית להשקפתו של ארווין, רון הוביל את הטור השמאלי והוא את הימני. רגע לפני הפנייה ימינה בשדרות וויולט, הבחין רון בחוליית אוכלי מוות מחופרת לצד הבתים, רון החליט להשאיר את הטור שתחת פיקודו לקרב מטווח קצר עם החולייה. ארווין המשיך עם הטור שלו לכיוון האחוזה במחשבה שעיקר הכוח של ווסט נמצא בעקבותיו ויוכל לתגבר אותו אחרי הפריצה.

לפתע הכל השחיר. פיצוץ מאחוריו וצרחות משמאלו הבהירו לו שחמשת ההילאים שרצו מאחוריו כבר אינם שם. הוא עצר, מתנשף ומבוהל, מחפש את האיום בתקווה להשמיד אותו, מחפש צליל שיוכל לכוון לעברו את השרביט. הכל שקט. ארווין היה לוחם מנוסה שתמיד שמר על קור רוח והבעה צינית. ופתאום בשדרות וויולט, לראשונה בחייו כקוסם העוסק באומניות האופל ובהתגוננות מפניהן הוא חש פחד משתק. הפחד הלך וגבר עד שנשמע צחוק קר וגבוה ולאחריו הכל השתתק והשחיר שוב, עיניו נעצמות.

* * * * * *

"רומל, רומל אתה ער?" ארווין פתח את עיניו וראה את פרופסור אלבוס דמבלדור מעליו, הספיק לו מבט חטוף כדי להבין שהוא בבית חולים ושהרגל שלו פגועה. "פרופ דמבלדור? מה אתה עושה כאן?" דמבלדור לא מיהר להשיב לשאלתו "אתה יודע שפרופ זה קיצור של פרופסור, נכון? אני פרופסור דמבלדור לא פורפ דמבלדור" דמבלדור אכל משהו שבאופן מפתיע הזכיר קרמבו מעוך.

לאחר מספר רגעים של שקט החליט דמבלדור לשבור את הקרח בדרכו הייחודית:
"כמו שאתה בטח יודע, הפסדתם בגדול. אחרי הקרב, אם אפשר לקרוא לטבח הזה קרב, הלורד וולדמורט התקדם וכבש בחזרה את רידינג. כולם בהיסטריה. הלורד מוין מנהל קרבות השהייה מוצלחים אבל אני מאמין שגם לונדון והמשרד יכבשו בתוך לא יותר משנה. כמות המרגלים שיש לוולדמורט במשרד היא מדהימה. הוא בחור מוצלח בסה"כ, וולדמורט הזה."
"ומה אתה עושה כאן, פרופסור דמבלדור?"
"טוב, אתה בטח יודע שמעולם לא אהבתי אותך, לא אותך ולא את האבא האוכל מוות שעל שמו אתה קרוי. אבל אם נכונים הסיפורים ובהתחשב במצב ה..בעייתי.. אם יש לך אפילו עשירית מהכישורים של אבא שלך, אני רוצה שתלמד בהוגוורטס שנה הבאה התגוננות מפני כוחות האופל"
"לא תודה פרופסור, הספיקו לי השנים שלמדתי שם, נחמד שבאת לבקר, להתראות. אחות! אחות! אני רוצה שכל המבקרים יצאו, אני עייף"
"זאת לא הייתה הצעה. אתה לא רוצה לחזור לכוחותיו של הלורד מוין ושנינו יודעים את זה, בנוסף, קייט תלמד שם שינוי צורה בשנה הבאה." ארווין רומל הסמיק, דמבלדור החניק חיוך "אני מצפה לראות אותך שם בתחילת אוגוסט, שתוכל להתאקלם ולקבל ..כמה הוראות מיוחדות.. יום טוב לך" דמבלדור זרק את עטיפת הקרמבו לכוס המים של ארווין ונעלם בקראק חזק.

אולי אמשיך לכתוב, נראה מה יהיה כתלות בתגובות.