איך הכל התחיל

היוש לכולם! אני יודעת שלא פרסמתי פווולים אבל לא נורא..

--

"לילי! אין לך מושג איזו רכילות שמעתי היום!" קראה קת'רינה ממרומי המדרגות.

"נו קת'י, דברי." אמרתי, מחייכת.

"את זוכרת את ההוא, איך קוראים לו, פוטר...? ג'יימס פוטר?"

"מי, המוגבל שחושב את עצמו עם המשקפיים?" שאלתי.

"כן, הוא. לא תאמיני מה הרגע שמעתי. דיברתי עם ויקי במסדרון, ובמקרה שמעתי אותו ואת סיריוס מדברים. סיריוס אמר: 'אתה עדיין מאוהב באוונס ג'יימס? מה קורה אתך? תתאפס! היא רק ילדה! אתה רק ילד! חכה כמה שנים!'

ג'יימס ענה לו: 'לא יכול! לא יכול! אני חושב עליה כל הזמן! ואיכשהו היא לא עוזרת לי ומופיעה כל הזמן! לא משנה איפה אני נמצא! אני חייב סיריוס! אני חייב לעשות אז זה.'

היית מאמינה!? הבן הכי חתיך בשכבה שלנו מאוהב בך!" היא כמעט קפצה מהמקום.

הסמקתי קצת. "זה באמת נחמד, כאילו, אבל לא תודה. אין לי כוח למחויבות, שיבוא עוד שנה. אולי משהו ישתנה."

והוא אכן בא, ודחיתי אותו. הסברתי לו למה, אמרתי לו שיבוא עוד שנה,

והוא אכן בא. בשבוע שאחרי. ושוב. ושוב. ושוב. עד שכבר שנאתי אותו, פשוט כך. שנאתי אותו, וזה נהיה מין שיגרה מעצבנת כזו:

יום ראשון בבוקר, אני הולכת עם כל הספרים ושיעורי הבית לספרייה.

אני "במקרה" נתקלת בפוטר שאומר: "לילי." ואני כבר קוטעת אותו, אומרת: "לא, ג'יימס. נמאסת אני לא יכולה לסבול אותך יותר, אתה לא מבין?" ונחפזת לספרייה, לשקוע בעבודות ובשיעורי הבית.

ככה היה כל שבוע... עד בחינות הסיום.

הלכתי עם חברותי, אחרי בחינת הסיום המייגעת בלחשים, להתאוורר באוויר הנעים של חודש מאי, כשראיתי את ג'יימס הופך את סוורוס באוויר כך שגלימתו נפלה מרגליו וכולם ראו את בגדיו התחתונים. ג'יימס, סיריוס ופיטר צחקו מהעניין, אך אני חשבתי שזה מעש נתעב ושפל. זה לא בסדר שהם עשו דברים כאלה לחלשים מהם. האדמתי. כבר לא הרגשתי את האוויר הקריר, רק חום מתפתל וזועם.

התקדמתי לעברם, אחוזת זעם, וצרכתי להם בפנים, "תורידו אותו עכשיו, ג'יימס!"

ג'יימס, ששם לב לנוכחותי, נבהל והפיל את סוורוס שנפל על הרצפה בטראאח חזק של שבירת עצמות וצרח בכאב.

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" צרכתי אליו.

ג'יימס, שנראה שביטחונו שב אליו, אמר, "מעביר את כאב הראש שלי מהמבחן המקולל."

"זה תירוץ עלוב לכך שאתה רוצה להציק למישהו!" תמכתי בסוורוס בידו כשהוא נאנק בכאב, ועזרתי לו להגיע לחדר האחות.

"תודה." הוא מלמל ועבר לידי האחות שהסתכלה עליו ברחמים.

חזרתי לרחבת הגשא, כדי לצעוק עוד קצת על ג'יימס הדפוק הזה, אך הוא כנראה השתפן וכבר ברח משם.

קת'י נגשה אלי, "אבל את חייבת להודות, הוא די חמוד, למרות כל השטויות שלו."

"כן, חמוד." ניצוץ נראה בעיניה. קת'י כל כך נחושה לרומנטיקה. "בשבילך." פניה נפלו.

כרגע, ממש לא סבלתי אותו. אבל הארי, נערי, לא ידעתי עד כמה טעיתי אז.

הפרק הקודם		הפרק הבא