מה מסתתר מעבר לדלת השחורה

"הגענו." אמא חייכה לעברי כאשר מכוניתנו חנתה בחניית המד-רחוב של לונדון. השתחררתי מהחגורה ויצאתי מהמכונית. "תני יד מותק" אמא אמרה. נתתי לה יד וצעדנו לעבר המכולת. "אמא, למה אנחנו לא נכנסות לחנות עם הדלת השחורה מברזל אף פעם?" שאלתי. הייתי קטנה, בת חמש אולי, לא כל כך הבנתי. "על מה את מקשקשת?" אמא שאלה בעודנו חוצות את הכביש ההומה במכוניות. "אני כל הזמן רואה את הדלת הזאת, אבל אף אחד אחר לא רואה אותה, כמוני. למה אנחנו לא נכנסים לשם?" שאלתי ורקעתי ברגלי. צמותיי הזהובות קפצו על מותניי. "חמודה, בואי" אמא אמרה ומשכה אותי לכניסת המכולת. נכנסנו פנימה ואמא צעדה לעבר הירקות.

"אמא, למה אין מכשפות בעולם?" שאלתי.

"כי זה לא אמיתי" אמא אמה והריחה צנונית אחת, נאנחה והריחה אחרת.

"ולמה זה לא אמיתי? אולי זה כן?" שאלתי.

"אני לא יודעת" אמא אמרה ומלאה את השקית בצנוניות שהריחה.

"כשאגדל אהיה מכשפה?"

"כשתגדלי תהיי רופאה ואני ואבא נתגאה בך"

"בלונדון יש קוסמים?" שאלתי.

"לא, הולי" אמרה אמא.

"ויש עבודות למכשפות כאן, בלונדון?"

"לא"

"ואולי יש חדי-קרן?"

"לא!

"אוף! אני לא רוצה להיות בלונדון! בואי נלך מכאן!!!" צעקתי. אף פעם, אף פעם הם לא מקשיבים לי! ההורים האלה! אני צריכה לעשות הכול לבד כאן! אני פשוט ילך לבדוק מה יש שם לבד! חשבתי, וכך עשיתי. יצאתי מהמכולת והלכתי לכוון הדלת השחורה. אנשים הופתעו לראות ילדה בת חמש, לבדה, זעופת פנים צועדת ברחבי לונדון. הגעתי למקום בו הדלת הוצבה. פתחתי אותה-ונגלה לפני עולם שלם. המוני אנשים עם מצנפות מצחיקות (דומות לאלו שהתחפשתי איתם למכשפה בליל כול הקדושים) הם שתו משקאות מוזרים ודיברו על דברים מוזרים. קראו עיתונים שהתמונות בהן זזות ודברים ריחפו שם באוויר. "זה ממש כמו קסם!" קראתי. "זה קסם" איש אחד עם מצנפת, גלימה ומקל ביד קרץ לעברי. צעדתי בין האנשים והבטתי בהם. "ואוו" מלמלתי. הבטתי על איש אחד וצעדתי לכוון דלת שהיתה שם. פתאום נתקלתי בבחור ונפלתי. "את בסדר חמודה?" איש ממושקף עם שיער פרוע חייך לעברי. לידו עמדה ילדה ג'ינג'ית שחייכה אלי. חייכתי. "את צריכה עזרה?" הוא שאל. "יש כאן מכשפות?" שאלתי. הוא התבלבל קצת. "כן.. בטח! את בקלחת הרותחת חמודה!" הוא קרא. "היי, אני לילי" ילדה ג'ינג'ית עם קוקיות והמוני המונים של נמשים על רחבי פניה צייצה אליי. היא הושיטה לי יד ועזרה לי לקום. "את מכשפה?" קפצתי מאושר. "כן" היא אמרה. "ואוו!" קראתי וחיבקתי אותה. "אבא! אמא!" הילדה קראה. "אני הולי" אמרתי לה. גבר ואישה צעדו לעברינו. האישה היתה דומה מאוד ללילי, והגבר היה דומה לילד שנתקלתי בו, רק שהיה לו ברק על המצח. "תראו! יש לי חברה!" הם חייכו לעברי ולחצו את ידיי. הבטתי בשעון, אני הייתי שם עשר דקות ואמא בטח דואגת. "אני חייבת לרוץ!" אמרתי ורצתי. כנראה התבלבלתי בדלתות כי הדלת שיצאתי ממנה היה רק קיר לבנים גדול. איש אחד התקרב לקיר, נגע בו עם מקל ואז-קרה פלא! הקיר התפרק והפך לשער!!! שחכתי מאמא ודילגתי החוצה. המון קוסמים היו שם. זה כמו לונדון!

נכנסתי לכל מני חנויות! באחת ראיתי שני ג'ינג'ים שעשו פעלולים מדליקים, באחר ראיתי ממתקים קסומים! (אפילו המוכר הנחמד נתן לי לטעום סוכריות עם טעמים משונים!) אפילו היתה חנות עם ינשופים!!! אחרי שעה נזכרתי שאני צריכה לחזור לאמא. שאלתי את אחד האנשים איך יוצאים מכאן. אחרי שהוא החזיר אותי לקלחת הרותחת הלכתי ליציאה וחזרתי ללונדון... ראיתי את אמא חיוורת עם פנים מודאגות. "אמא!!!" רצתי אליה. "הולי!" אמא צעקה וחיבקה אותי בחוזקה. "היכן היית? דאגתי כל כך!" היא נזפה. "את לא תאמיני! פגשתי את לילי ואת ההורים שלה, וגם ראיתי ינשופים ושניים שעשו זיקוקים באוויר בצורה של חיפושית, וגם היו להם עיתונים עם תמונות זזות וגם אכלתי סוכרייה בטעם ספגטי ברוטב עגבניות!" צהלתי. "בואי הביתה הולי, את מאוד עייפה" אמא אמרה ולקחה אותי על הידיים.

"אמא" לחשתי לתוך אוזנה.

"מה?" אני כבר מחכה לפעם הבאה שנלך לקניות.."

                             ואולי אם תמשיכו לעקוב תדעו איך הולי הפכה למדריכה בהוגוורטס, ואיך היא הפכה למלצרית בקלחת הרותחת...!

		הפרק הבא