רצונות

שלום לקוראי הנאמנים!
אני רק מזהיר אתכם בכמה אזהרות:
כשקורים דברים מעצבנים לא להתאבד.
כקורים דברים מצחיקים לא למות מצחוק.
כשאין הרבה זמן פרקים זה כי אני עסוק או כי אין תגובות.

את שמי תגלו מאוחר יותר, משום שאני רוצה לבזבז את הפרולוג הזה רק על סיפור לידתי והגעתי לבית היתומים:

"גורדי, היום בערב מתקיימת החתונה שלנו," אמרה ג'יני.
"אני יודע," ענה גורדי בעודו כוסס את ציפורניו.
"תפסיק לכסוס ציפורניים," צחקה ג'יני
גורדי עשה פרצוף זה-מעצבן-שצוחקים-עלי והחל לדגדג את ג'יני שצעקה "תפסיק! אני מתחננת, תפסיק," אבל זה לא עניין את גורדי והוא המשיך לדגדג אותה. "די, אני עוד אמות מצחוק. תפסיק."
גורדי הפסיק בשנייה ששמע את המילה 'אמות' ואמר: "בסדר, כדי שלא תמותי לי."
עכשיו היה זה תורה של ג'יני לעשות פרצוף והיא אמרה בקול מהול בהומור: "ממש מתחשב מצידך".

02:00
"אני אוהבת אותך."
"גם אני אותך."
"אני יותר."
"לא, אני."
גורדי וג'יני המשיכו להתווכח, עד שג'יני שמעה את נחירותיו של גורדי, והבינה שהוא נרדם.

שנה וחצי לאחר מכן.
"היא יפה," אמרה ג'יני אחרי הלידה.
"כמוך, גברת," ענה לה גורדי.
"תפסיק לקרוא לי גברת, זה מלחיץ."
"בסדר, גברת."

שבוע לאחר מכן.
צילצול הטלפון העיר את גורדי בשעה שתיים לפנות בוקר.
"אדון גורדי?"
"מדבר."
"אנו מצטערים להודיעך כי אשתך נפטרה, אנא בוא וקח את התינוקת מבית החולים."
גורדי חשב שהרגע הוא דיבר עם שליח השטן, ונרדם על המיטה בבכי.

הבוקר הגיע וגורדי החליט לשלוח מכתב לדמבלדור:
דמבלדור היקר,
אני חפץ באבן האוב ושמעתי שהיא אצלך.
אני חפץ בה כדי לראות שוב את ג'יני שנפטרה אתמול.
שלך,
גורדי.
גורדי גילל את המכתב וקשר אותו לרגלו של פינקי. "אל דמבלדור, ובלי עיכובים," הוא אמר.

דמבלדור הבחין בפינקי, הינשוף שהוא העניק בחג המולד לגורדי, וקרא את המכתב שהוא נשא על רגלו. הוא החליט לשלוח לו את האבן בצירוף מכתב נוסף.
גורדי היקר,
אני שולח לך את האבן בתוך נרתיקו של פינקי, אך אני מזהיר אותך שזה עלול לגרום לתוצאות לא רצויות.
שלך,
דמבלדור.

"פרופסור מקגונגל?" דמבלדור אמר לאחר מחשבה.
"קראת לי, אלבוס?" שאלה הפרופסור מקגונגל.
"כן, מינוורה, שמעתי עתה שג'יני, אישתו של גורדי, נפטרה..." ענה פרופסור דמבלדור.
פרופסור מקונגל הרכינה את ראשה בצער.
"ברצוני לבקש ממך לפקח עין על גורדי. האם זה בסדר?"
"אני מייד יוצאת."

גורדי קרא את המכתב ולקח את האבן, הוא היה נחוש בדעתו. "ג'יני," הוא אמר, וג'יני הופיעה כצללית.
גורדי חשב שאין טעם לחיים. הוא כיוון את שרביטו לכיוון ליבו והחל לומר: "אבדה - "
"לא!" נשמעה צעקה, ופרופסור מקונגל פרצה אל הבית בסערה. "לא, גורדי, ג'יני לא הייתה רוצה בזאת."
למשמעה שמה של ג'יני החל גורדי לבכות.
"די, שב, אני אכין לך כוס תה," אמרה והלכה למטבח.
גורדי שוב נזכר מה עמד לעשות, פניה היפות של ג'יני עלו אל מול עיניו, הוא התעצב יותר וקילל את עצמו בקללה הממיתה.
"לא!" זה היה מאוחר מידי.
כעבר יומיים נמצאה גופתו של גורדי, ואותי שלחו לבית היתומים.

		הפרק הבא