Music

וויתור זכויות והכל...

עוד ערב קייצי.
הכל כרגיל.
לוריין ג'נסון ישבה על הספה כשעיתון מונח על ברכיה.
היא הביטה דרך החלון וצפתה בזוג, נער ונערה, שנישענו על קיר ודיברו.
היא הרבתה לעשות זאת. לא היו לה הרבה דברים לעשות במשך היום... בגלל הוריה.
זה היה כל כך לא הוגן, הוריה, ג'ורג' ואן, לא הרשו לה לצאת מהבית ולו לרגע אחד.
ולמה? כי היא הייתה נחשפת אל העולם שבחוץ.
לוריין לא הבינה מה רע בזה, אחרי הכל, קצת כיף  בחיים לא יזיק..
אבל הוריה חשבו אחרת ממנה. הם היו בטוחים שכל יציאה הכי קטנה החוצה, תכניס מחלות אל ביתם המפואר.
כן, הם היו עשירים...
לוריין שנאה את זה. ההורים שלה נתנו לה לעשות כל מה שרצתה, חוץ מלצאת. לנשום אוויר אמיתי.
"לוריין! ארוחת ערב!" אימה צעקה אליה.
"אני באה!" היא השיבה לה, גם היא בצעקה.
לוריין נאנחה, וקמה מהכיסא בכבדות.
שוב, כמו בכל יום, הלכה אל חדר האוכל הגדול, שהכיל רק שלושה אנשים בעת הארוחה.
לצערה.

"בואי, שבי מתוקה." אן הרחיקה מעט את הכיסא מהשולחן הארוך על מנת שלוריין תוכל להתיישב.
"אמא, אני כבר לא תינוקת! אני יודעת להתיישב בעצמי!" היא אמרה לה והתיישבה בכעס.
אן החליפה מבטים עם ג'ורג'.
בזמן האחרון הם עושים את זה כל הזמן, ולוריין כבר לא הייתה מסוגלת יותר..
"לוריין.. אני ואמא חשבנו ש..אחרי הכל את כבר לא ילדה." פתח ג'ורג'.
"למה אתה מתכוון?" לוריין שאלה בחשדנות.
"איך אני אסביר את זה? לא חשוב. זה לא הזמן לדבר על זה." הוא נאנח.
"אבא, תגיד לי!" היא אמרה ומעט כעס התגנב למילותיה.
"זה לא הזמן לוריין... זה לא הזמן." הוא הניע את ראשו מצד לצד.
"יופי. הכל כמו תמיד. אתם לא מספרים שום דבר. כבר נמאס!" לוריין קמה מהשולחן, בעטה בכיסא, ועלתה לקומה השנייה אל חדרה.
החדר היה מלא בכלי נגינה, דפי תווים מפוזרים על הריצפה, ופנקס ועט נחו על שולחן הכתיבה.
לוריין אהבה מוזיקה. מכל סוג. היא כתבה שני שירים או שלוש והלחינה אחד מהם.
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא נמשכה אל המוזיקה. כשניגנה, הרגישה כאילו היא חיה בעולם אחר, שונה.
היא לקחה את הגיטרה והתחילה לנגן. מנגינה שלא הייתה מוכרת, מוגדרת. מנגינה שסחפה אותה ואת מחשבותיה.
תוך כדי הנגינה התחילה למלמל, מתוך הרגל, מילים.
"אני לא יודעת מי אני, מי האדם שבתוכי... המראה ניצבת כבר מולי, אך דבר לא משתקף בה... דבר לא משתקף בה..." היא שרה בנחת ובעצב בקולה הרך והיפה.
החלון היה פתוח. הצלילים זרמו החוצה. ולוריין לא הייתה היחידה ששמעה את מה שניגנה.

******

איאן רויאל הוציא את הראשו מבין ענפי העץ והקשיב בתשומת לב.
'היא שרה מדהים!'  חשב. 'אבל למה השיר הזה מוכר לי...?'

הוא לא הבין איך יכולה להיות כזו מנגינה מדהימה, עם צירוף של מילים כל כך פשוטות...
הוא לא היה רגיל לכך. כדי לכתוב שיר, הוא היה צריך לשבת במשך כמעט יום שלם ולחשוב.
החיים שלו היו פשוט טובים מידי. הוא התרגל אליהם.
המנגינה הזו, ששמע... הזכירה לו את הימים שלפני. הימים שלפני מותם של אביו ואמו.
החיים היו אז... נפלאים.
הוא זכר את היום שבו טייל עם הוריו, ובדרך הם עצרו בפארק כדי לעשות פיקניק.
כששיחק תופסת עם אביו, נפל. אך הכל היה בסדר. אמו חיבקה אותו בחום ואמרה לו לא לדאוג.. שהכל יהיה בסדר.
הוא זכר גם את הפעם ההיא, שבה אימו הראתה לו קליפ ביוטיוב, שבו הייתה ילדה קטנה ששרה, ואמרה לו ברכות: "יום אחד גם אתה תהיה כמוה, חמוד שלי... ביום מן הימים."
הוי, הימים הישנים...
הוא התגעגע אליהם, אך לא נשאר לו כמעט אף זיכרון מאז.
כמעט.
המוזיקה הייתה הדבר היחיד שהזכיר לו אותם.
"יש שם מישהו?" שמע לפתע קול בוקע מהחלון.
הוא הסתובב ומיהר חזרה לביתו.
אסור שהיא תיראה אותו. פשוט אסור.