קטורת

שם: קטורת.
כותבת: אנוכי.
פאנדום: דמדומים (אחרי סיום הספר שחר מפציע).
ז'אנר: אנגסט, רומאנס וכל זה.
שיפ: ג'ייקוב/ רנסמיי ואדוארד/ בלה מרומזים שכאלה.
דירוג: PG כזה, על מוות.
ויתור זכויות: לסטפני מאייר <:
הערות: נכתב גם כן על שיר, והפעם של 100 מאנקיז - http://www.youtube.com/watch?v=TIqObvt17qk.
אינג'וי וכאלה <:

נסי כבר כמעט בת שתים-עשרה, פיזית. היא מודעת, אבל עדיין תמימה. היא יודעת שההורים שלה הלכו לעולם שכולו טוב - אם יש כזה דבר אחרי שאתה מת פעם אחת, ושקארלייל, אסמה, אליס, ג'ספר, אמט והבלונדה ברחו לדנאלי. היא מראה לי את זה מתוך שינה ובערות. היא לא ראתה את הוולטורי המזורגגים האלה חותכים את ההורים שלה לחתיכות ושורפים אותם עד שהפכו לאפר ועשן ופיזרו אותם בקרחת היער - ולא היתה צריכה לראות. היא כל הזמן שואלת אותי איך זה נראה כשהורגים ערפד, ואני כל הזמן אומר לה, "לא נעים במיוחד, נסי."
בלה אמרה לי לקחת אותה, כי היא ידעה שהם יחזרו. המוצץ ד - סליחה, אדוארד - אמר לי שאין מישהו שיישמור עליה יותר טוב ממני, ושנברח הכי רחוק שאנחנו יכולים. ברחתי למקום הראשון שחשבתי עליו - הבית של אבא שלי. זה לא היה ולא יהיה אף פעם המקום הכי בטוח בשבילה, אבל אבא שלי והזאבים יהיו הגנה מספקת למקרה הצורך. ואני, כמובן; אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד אותה.
בסופו של דבר, את בלה ואדוארד שרפו ביער ליד החוף הראשון. כשהוולטורי סיימו והסתלקו, היה באוויר ריח מוזר. קצת מתוק מדי, אבל האהבה שלי לבלה ו - טוב, גם המוצץ דם היה בסדר בסופו של דבר - הסירה כל היגעלות מהסירחון, והפכה את הריח לקטורת מתוקה מדי.
"יש פה ריח של קטורת," נסי אמרה, שאפה שאיפה עמוקה של האוויר וחיוך התפשט על פניה. "למה?"
"אבא שלי," משכתי כתפיים והשתדלתי להתעלם מהגוש הגדול בגרון והדמעות שאיימו לפרוץ בפעם הראשונה מאז המוות של אמא שלי. "לכי תביני."
"תגיד," היא שאלה שוב; "מה קרה - זאת אומרת, איך אמא ואבא מתו?"
"בדרך לא נעימה." השבתי קצרות והתחמקתי באלגנטיות. "את לא באמת רוצה לדעת, רנסמיי." זאת הפעם הראשונה שקראתי לה בשמה המלא.
היא משכה כתפיים בחוסר רצון ועזבה את הנושא.
*
נסי ואני הולכים בחוף; נסי קצת גדלה, וזאת הפעם הראשונה מאז ששרפו את ההורים שלה. שבוע וחצי אחרי. העשן עדיין נישא מהיער, ואני לא בטוח שבמחשבה שנייה הייתי הולך איתה.
"שוב הריח הזה!" קוראת נסי. "שוב הריח מלפני שבוע וחצי!"
"מישהו אחר הדליק קטורת." אני מושך כתפיים שוב ובולע רוק, ונסי שוב עוזבת את זה.
אנחנו ממשיכים ללכת למעלה, עד ליער, ומגיעים בטעות לקרחת היער - איפה ששרפו את ההורים של נסי. הריח במקום יותר מדי חזק ומתוק, וקשה לי לשאת אותו.
"זה - " נסי כמעט בוכה - "זה אבא! זה הריח שלו! ושל אמא! זה - זה הריח!" דמעות חמות מתחילות לרדת במורד לחייה הוורודות והסמוקות כתמיד, ואני אוחז בידה כדי שלא תברח לי. "שיקרת לי, ג'ייקוב!" היא קוראת ובורחת מאחיזתי בחזרה ללה-פוש, לבית של אבא שלי; היא אוהבת את אבא שלי, ובמפתיע, הוא אוהב אותה יותר משהוא אוהב כל אחד אחר. כשנמאס לה ממני כי אני מציק לה - או משהו כזה - היא בורחת לבית שלו.
אני לא רודף אחריה. אני ממשיך ללכת לאט ובכבדות. אני מבין שהיא יודעת; אני מבין שהיא תמיד ידעה, ורק חיכתה שאני אסמן לה שגם אני יודע.
נסי כבר ילדה גדולה; היא יכולה להתמודד עם המוות.
אני משתנה לזאב ובורח לכיוון האחר של היער, למצוקים.