Rabbit Heart

שם: Rabbit Heart.
כותבת: נגה.
תקופה: ספר שביעי.
שיפ: ג'יני/ הארי, ג'יני/דין, ג'יני/נוויל.
ז'אנר: אנגסט, רומנס, קצת מתח.
דרוג: R. ישנם פרקים בפאנפיק הזה אשר מכילים תכנים אלימים ומיניים בדירוג זה.
וויתור זכויות: כל הזכויות שמורות לרולינג. הזכויות על השם Rabbit Heart שמורות לפלורנס וולצ' (Florence And The Machine) על השירהמבריק שלה שבהשראתו נכתב הפאנפיק. כמו כן, כל הזכויות שמורות ללואיס קארול על ספריו "אליס בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה" ששימשו כקונסנפט של שמות הפרקים.
הערות: הפאנפיק הוא קצת AU, אבל לא פוגע בקאנון של הספר השביעי. לפני כל פרק שיכיל תכנים בדירוג R תופיע אזהרה נפרדת.

זה פאנפיק שאני קצת לא בטוחה לגביו, לכן אני אעריך מאד כל סוג של תגובה בונה. קריאה מהנה ^^

פרק 1

שחור מנצח

"'זה הוא משחק אדיר של שח אשר מתקיים- על פני העולם כולו- אם זה אכן העולם בכלל, את יודעת'..."

(לואיס קרול, "מבעד למראה").

גופה של ג'יני הוטח בקיר והיא פלטה קול חניקה. רק פקעת השיער שלה הגנה על ראשה מפגיעה קשה באבן המוצקה, והסיכות הזהובות שהחזיקו אותו נשרו כמו עלי שלכת בסוף הקיץ.

אוכלי המוות התפזרו בבית כמו מגיפה, שוברים והופכים כל חפץ שנקלה בדרכם, כאילו האדם שחיפשו הסתתר מתחתם.

"הוא לא פה!" קראה מסכה כסופה תחת ברדס שחור שפרצה מתוך המדרגות האפלות בלוויית חבריה. "רק החבר הזה שלו למעלה- הזוהמה של הבית שלהם סוף- סוף הכניעה אותו. מירר ומלא אבעבועות- מחריד לחלוטין."

"שאוציא את זה ממנו?" שאל קול עמוק של אוכל מוות אחר, שרביטו צמוד באופן מסוכן למצחו של ארתור וויזלי החיוור אך היציב, שאחז באשתו המתייפחת באומץ.

"הם לא יודעים," קבע אוכל המוות שהיה מנהיג החבורה, בבוז. "פוטר האצילי וחבריו הקטנים לעולם לא היו שמים את יקיריהם בסכנה. קחו כל דבר שיכול להיות לעזר ובואו."

הקללה שאחזה בג'יני הוסרה והיא נפלה לרצפה בתוך המצע הזהוב של שמלתה, מתנשפת ואוחזת בצווארה. מימינה פלר, עדיין בשמלת הכלה הזוהרת, הצטופפה ביחד עם משפחתה, אוחזת באחותה הבוכייה ובביל, שהצלקות שעל פניו גרמו לפניו הזועפות להיראות מפחידות אף יותר. משמאלה, פרד וג'ורג', גם הם מצטופפים ביחד, תקעו באוכלי המוות מבטי שנאה.

אוכלי המוות רוקנו את המטבח ואת כל האוכל שנותר ממסיבת החתונה, בנוסף למרכיבי שיקויים מהארון לפני שיצאו מהבית בגסות והתעתקו במרחק מה משם. קולות הפקיקה נשאו ברוח עד אליהם, והכל נדם.

פרד היה הראשון להתעשת אחרי ההתקפה הפתאומית. הוא ניגש אל ארון המעילים והרים גלימה ישנה של אביו שאוכלי המוות השליכו על הרצפה בזלזול. "לא חשבתי שאני אגיד את זה, אבל מזל שכל החפצים שלנו הם זבל."

במקום להירגע, גבריאלה רק פרצה בבכי חזק עוד יותר. הוריה חיבקו אותה, ופלר נאחזה בבעלה הטרי, שכרך סביבה את זרועותיו המגוננות, וזעפו הפך למבט כאוב.

ג'יני קמה וניגשה אל הדלת הפתוחה. רגליה רעדו, אך היא התעלמה מהתחושה הלא- נעימה, מפצירה בעצמה להמיר את הפחד לכעס.

הלילה הקיצי נח בשלווה מחוץ לבית, לא מסגיר את האירוע שהתרחש, ושעתיד לשנות את חייהם. משרד הקסמים נתפס על ידי אוכלי מוות. המלחמה קיבלה מפנה חדש.

ג'יני נעצה את ענייה בחשכה. קישוטי החתונה, השולחנות והכיסאות היו מפוזרים מסביב בבלגן מוחלט. לכמה רגעים היא הרשתה לעצמה לקוות לראות דמויות מוכרת צועדות מתוך האפלה, דרוכות ומוכנות לכל.

אך החצר ההרוסה נותרה בדממתה. אימה ואביה של ג'יני התייצבו מאחוריה. אימה משכה באפה ואמרה בקול חנוק, "יהיה עלינו לסדר את כל זה..." 

"אל תדאגי לזה, מולי," אמר בעלה בקול רציני.

"תיכנסי, ג'יני," אמרה מולי, מוחה את פנייה במטפחת ומתעקשת להתנהג כאילו הכל כרגיל. "הלילה קר. את תצטנני."

ג'יני התעלמה מדבריה, כי ידעה שהיא רק מחפשת תירוץ לגונן עליה יתר על המידה.

"הם באמת עזבו," היא אמרה, יותר לעצמה מאשר להוריה.

"כמובן, הם היו מוכנים למשהו כזה מאז תחילת החופשה," אמר ארתור, וג'יני מעולם לא שמעה אותו חמור כל כך. "לפחות הם לא נתפסו..."

"אני לא מאמינה שהם לא לקחו אותי איתם."

"איך את מדברת, ג'יני?" אמרה מולי פתאום. "את עוד תלמידה, את לא יכולה-"

"גם הם תלמידים," אמרה ג'יני בכעס, חשה את אוויר הלילה הצונן כנגד גופה החם, לא מצליח לקרר את סערת האש של שיערה האדום. לפתע דמעות חנקו אותה, והיא כיסתה בו את פנייה. "אני לא מאמינה שהוא הלך ככה."

אימה הבינה מייד על מה היא מדברת, והיא דיברה בחומרה, "להארי יש תפקיד שעליו למלא. הוא לא יכול להרשות שנערה תפריע לו במימוש הגורל שלו."

ג'יני סבה אל אימה, חשה רצון לפרוק את כל המתח שהצטבר בה מאז הודעתו הגורלית של קינגסלי על האישה. "אז מה אם הוא הגיבור של כולם? הוא היה צריך להיפרד, הוא לא יכול פשוט-"

ארתור הניח יד על כתפה של אשתו, אך זו לא עזרה להרגיע אותה. פנייה האדימו וענייה נצצו מדמעות של כעס ואיימה. "זאת מלחמה, ג'ינרבה! זה לא משחק. אם הארי היה נשאר פה להיפרד ממך יפה, אוכלי המוות היו תופסים אותו, ומה אז היה קורה לדעתך? את לא יכולה לעמוד בדרך שלו-"

ג'יני פרצה את דרכה בין הוריה, וחולפת על פני בני משפחתה ההמומים עדיין, היא טיפסה במעלה המדרגות בצעד זועם. עקבי נעליה, שנקנו במיוחד לכבוד החתונה, נקשו על רצפת העץ בכוח.

ג'יני ידעה בדיוק לאן היא הולכת. אוכלי המוות לא חסו על הקומות העליונות, וחדרם של הארי ורון היה נתון בהרס מוחלט. לרגע היא נבהלה כשראתה את הרול המשפחתי שלהם, שהיה לבוש בפיג'מה ודומה לרון באופן יוצא דופן, נוהם ומזיל ריר במיטה שלו, עורו מכוסה בכתמים סגולים מכוערים.

כמה זמן הם כבר מתכננים את העזיבה הפתאומית הזו?

המחשבה שהם מתכננים את המסע שלהם כבר חודשים ולא טרחו לספר לה הכעיסה את ג'יני עוד יותר. היא שנאה כשמסתירים ממנה סודות, והארי ידע את זה.

היא הסירה את נעליה והשליכה אותן בזעם על התמונות שלצד מיטתו של הארי במיומנות מסוכנת. הוריו וסנדקו הצעירים נסוגו בבהלה כשזכוכית תמונתם התנפצה והם פגעו ברצפה, יום החתונה הזוהר נהרס. היא עצמה נעלמה מאחורי מסגרת התמונה האחרת למרות תחנוניו של הארי שבתמונה, וגם הם נפלו מהשידה.

מהלכת יחפה על ההריסות, היא נברה בבלגן אחר חפציו הנותרים של הארי והשליכה אותם כנגד הקירות, כאילו המחווה הילדותית הייתה יכולה לפגוע בו. היא שנאה את אוכלי המוות על המלחמה שהם מחוללים, אך יותר מכל שנאה את הארי על שעזב אותה למרות שידע מה הוא בשבילה, ואת אימה על שהיא מצודדת בו ולא בה- כאילו היה אחד מבניה. הוא תמיד היה, לעזאזל איתו.

לאחר זמן קצר צ'ארלי הופיע שם, ואוחז בזרועותיה המנומשות בכוח, עצר אותה ומנע ממנה להמשיך לפרוק את כעסה. הרול מלמל משהו לא ברור ונחר בחוזקה, מתגלגל לצידו השני.

"אני שונאת אותו!" היא צעקה עליו, כאילו היה הארי בעצמו. היא חשה מחנק מרוב זעם. "למה הוא עזב? הוא כל הזמן עוזב-"

"הוא היה מוכרח, ג'יני," אמר צ'ארלי, וג'יני כעסה עוד יותר. הוא אחז בה שוב, כמנסה להרגיע דרקון עצבני, והקדים אותה בדבריו, "אל תוציאי עלי את הכעס שלך, ילדה. אני שונא להיות הורס המסיבות, אבל את יודעת שזה נכון. הוא צריך לעשות את העבודה שלו."

היכן שהוא בליבה, ג'יני ידעה שהוא צודק, ושהארי הוא הנבחר. אך זה לא סייע לה להשכיח את שנאתה הפתאומית כלפיו, ואת הרצון שלה לראות אותו שוב, שהתנגש באלימות עם הרצון שלה לא לראות אותו יותר לעולם. נראה שזה תמיד מה שהיה ביניהם- התנגשות של רגשות ורצונות מנוגדים.

מבין שהיא נרגעה מעט, צ'ארלי חייך. "את צריכה להיות חזקה עכשיו, בשבילו ובשבילנו. טוב?"

"לא בשבילו, בשבילי," הוסיפה ג'יני בשפל קול, עדיין חשה ממורמרת. שמלת השושבינה הזהובה כבר גירדה לה, והיא רק רצתה להיכנס למיטתה.

"זאת הגישה," אמר צ'ארלי בעליזות מאולצת משהו, ומבטו נדד לכיוון חפץ שנח על הרצפה, מחציתו מתחת למיטתו של הארי. מרים אותו, הוא הגיש אותו לג'יני. "תראי, הוא לא שכח אותך לחלוטין. יום ההולדת שלך הוא רק בשבוע הבא."

ג'יני לקחה את הקופסא הצרה והארוכה, שהייתה מעוטרת בסרט מבריק בצבע תכלת. על קצה הקופסא היה כתוב בכתב ידו של הארי, 'לג'ין ליום הולדתך ה-16. מזל טוב'.

"בטח איזה תכשיט מטופש," היא אמרה, חשה עייפה פתאום.

"אבל יפה שהוא דאג לכך מראש, את לא חושבת?" ניסה צ'ארלי לעודד אותה.

ג'יני עשתה מאמץ לא- יוצלח לחייך אליו. "לילה טוב, צ'ארלי."

בחדרה ההרוס היא פשטה את שמלתה, השליכה אותה על הריסות השולחן הנפול שלה, ולבשה חלצת טי גדולה שנחה מתחת לפוסטר 'אחיות הגורל' שנתלש מקיר חדרה. היא הוציאה את ארנולד, שהסתתר באיימה מתחת למיטה והרגיעה אותו. אז, נשכבת על המיטה, שמצעיה הופשטו ממנה בגסות, היא שמה את פנייה בידיה ונאנחה עמוקות.

היא החליטה שהיא שמחה שהלך- היא שנאה את הדרך בה חמק ממבטה, ועם זאת, לא הפסיק לצפות בה כשחשב שהיא לא מבחינה בכך. היא שנאה שהוא חשב שעליו להגן עליה.

היא יישבה את דאגותיה עם עצמה באומרה שהיא בסך הכל דואגת לאחיה רון ולחברתה הטובה הרמיוני. כי הרי הארי פוטר, הפוץ הגיבור והאצילי, יכול היה להסתדר בעצמו, ולחמוק מהמוות טוב אפילו יותר משחמק ממבטה המחפש.

לבסוף סקרנותה גברה עליה היא ופתחה את הקופסא שנחה על המיטה לצידה. היא הופתעה לראות שבמקום תכשיט, על מצע המשי נח שרביט באורך בינוני מעץ אדמדם.

ג'יני חשה בלבול מעורב בכעס מחודש. האם הארי טיפש עד כדי כך שהוא חושב שאין לה שרביט?

או שיכול להיות שיש היגיון מאחורי המתנה הזו? ג'יני לא רצתה להאמין בכך, אך ידעה שאולי יהיה בכך צורך, ולכן החליטה לשמור על המתנה הזו בסוד.

על בטנת המכסה היה כתוב, גם בכתב ידו של הארי, 'השתמשי בו בחכמה, אהובתי'.

		הפרק הבא