הקרב האגדי (פיקצר)

אלבוס דמבלדור פסע בחדרו אנה ואנה. החדר הואר באור קלוש, שנבע מעששית קטנה. החדר נראה מאוד ישן. בקירות היו הרבה שברי טיח, ועם כל צעד נפל עוד חלק טיח מאחד הקירות. העששית,שעמדה על השולחן הגדול, הפיצה כעת אור חלוש בהרבה מאשר לפני כמה דקות. השולחן היה צמוד לאחד הקירות. עוד מספר קטן של שולחנות קטינם ושידות היו מפוזרים ברחבי החדר. על כולם, חוץ מעל זה שעששית עמדה עליו, היו מוצבים מכשירי כסף עדינים למראה. חלקם פלטו עשן, וחלקם פשוט תרתרו בלי הרף. בקצה החדר הרחוק מהדלת, ממש בפינה, עמדה כוננית ספרים, שאיימה ליפול בכל רגע. על הכוננית עמדו ספרים בכריכות עור כהות ואותיות בצבע זהב וכסף. ממול הכוננית, ניצב ארון עתיק אף הוא, ודלתו הייתה פתוחה לרווחה. הוא היה ריק. תוכלתו הייתה זרוקה על המיטה, שניצבה בקצה האחר של החדר. המיטה, שהייתה מכוסה בחלוקים וגלימות, מצנפות ובגדים אחרים למיניהן, הייתה גם היא רעועה, ואיימה ליפול כל רגע. למעשה, כל מה שהחזיק אותה, היה קסם, וכמה ארגזים שנדחפו בפזיזות מתחתיה. המיטה הייתה מכוסה עד די כך, שבקושי ראו את הכיסוי החום-כהה שלה.מוחו של דמבלדור היה מלא מחשבות. הוא נזכר בדברים איומים.

"...תכאיב לי! אל תכאיב להם!"

היא הייתה מוטלת מתה על הרצפה.

דמבלדור כבש אך בקושי יבבה ודמעה. אך הדמעה לא נכנעה.זאת הייתה דמעה גדולה, שכבר נזלה על לחיו. הוא ניגב אותה בזהירות, כאילו שהיא כל מה שנותר לו לסמוך עליו, כאילו שהיא חיים ומלואה. הוא חשב על אריאנה וקנדרה, שכל כך השתוקק למגען.

בדיוק באותו הרגע, לילית גדולה ושחורה דאתה באוויר, ונחתה בחינניות על  אדן חלונו של דמבלדור. היא נקשה במקורה על הזגוגית.הוא מחה את הדמעה עד הסוף, ורק אז ניגש לפתוח לה. הלילית נכנסה לחדר הישן, והושיטה את רגלה אל דמבלדור. הוא הושיט יד ארוכת-אצבעות, ונטל את גליל הקלף. הוא פרש אותו על השולחן המואר בעששית, וקרא קודם את מה שרשום היה על המעטפה.

לכבוד:

 מר דבמלדור

פונדק הקלחת הרותחת

חדר11

דמבלדור הוציא את המכתב בזהירות מהמעטפה. המכתב הכיל רק כמה מילים, שנראה היה שנכתבו במהירות.

מר דמבלדור הנכבד,

 מיותר לציין, לדעתי, שכוחו של גלרט גרינדלוולד נהיה חזק במיוחד.

 כל עולם הקסמים מאמין בכך, שאתה, ורק אתה, תוכל לנצח אותו.

תילחם נגדו בדו-קרב. תנצח. תשים קץ לתקופה האיומה הזו.

                                                  בברכה ובתקווה,

                                                        אלגרטוס סטורמנס,

                                                                    שר הקסמים.

דמבלדור קרא את המכתב מספר פעמים. הרגע ממנו חשש ,הולך ומתקרב. זוהי תיהיה הפעולה האחרונה שלו, בתחום 'למען טובת הכלל'.

________________________________________________________________

גלרט גרינדלוולד ישב לבדו, באחת מקרחות היער בבולגריה. הוא חייך חיוך רחב ונטול הומור,  ושיניו הצהובות בהקו מעט באפלה השוררת מסביב. מרחוק נשמעה קריאת ינשוף.הוא התעלם ממנה. הרגע, שלו ציפה זמן רב כל-כך, כך ידע, יגיע תוך ימים ספורים בלבד.

הוא מפחד ממני, זה למה הוא עוד לא בא. חשב לעצמו, בעודו מלטף ברוך ובאהבה את שרביט הסמבוק שבידו. הוא כנראה יודע, שאני הוא בעליו של שרביט הבכור.

________________________________________________________________

שני קוסמים הגיחו משום-מקום. אחד היה גבוה, לבוש בגלימה סגולה וארוכה, וכובע מחודד סגול, התואם לגלימה.  שיערו וזקנו הכסופים גלשו על בטנו ועל גבו.

השני, אשר היה לא פחות גבוה מהראשון, אך לבוש בצבע חום-כהה ושחור. תלתליו הבהירים נחו על כתפיו, והוא חייך את אותו חיוך, נטול-הומור.

"מה שלומך, דמבי?" קרא השני, מהקצה השני של קרחת היער. לחלקיק שנייה, הוא חשף את שיניו הצהובות.

"אוה, אני מניח שיותר טוב ממך, גלרט." אמר דמבלדור בנחת. למען האמת, הוא לא היה נינוח כלל וכלל.

"טוב, דמבי, עוד מעט נראה." קרא גרינדלוולד ושלף את שרביטו. דמבלדור עשה כמוהו.

"שנתחיל?" שאל דמבלדור, בקול רגוע ושלוו.

"בשמחה. אבל אני מזהיר אותך. השרביט הזה," גרינדלוולד הניף את שרביטו," הוא השרביט מנעוריינו! כן כן , אותו אחד, הבלתי מנוצח, מטה המוות, שרביט הגורל, שרביט הבכור.מנעוריינו הפרועים."

לראשונה בחייו, דמבלדור ממש פחד.הוא השתדל לשמור על ארשת פנים רגועה, וכנראה שהצליח בכך, בהתחשב למראה פניו של גרינדלוולד.

"סבורני שאצליח."

"בוא נחייה ונראה, דמבי. או ליתר דיוק, אני אחייה ואראה." אמר גרינדלוולד בחיוך, וחשף את  טור השיניים הצהובות, שוב.

שני הקוסמים החלו בקרב בדממה מוחלטת. גרינדלוולד נהדף לאחור, בשעה שדמבלדור נלחם בנחש, שנורה משרביטו של השני. כך נמשך הקרב, במשך כחצי שעה, עד שקללת נעילת הגוף של דמבלדור פגעה בגרינדלוולד. הוא התיישר כמו קרש, ונפל. דמבלדור התקרב אליו, איוושת גלימתו בקושי נשמעת, ורכן אל חברו לשעבר.

"כמו שאמרתי, גלרט, אני אצליח. אם אתה תוהה , למה שרביט הבכור לא הביס אותי? כי מעולם לא היית בעליו האמיתי. לא הבסת את גרגורוביץ'. סך-הכל, גנבת אותו. גם זה מעשה שפל מאוד." זווית פיו של דמבלדור רטטה.

"אני לא אסלח לך. הו, לא ולא. גרמת לי לנטוש את אחי ואחותי, המשפחה היחידה שנותרה לי. הזנחתי, בגללך, את הקרובים אליי ביותר. אם לא היית מתערב, ייתכן ואריאנה עוד הייתה חיה. אבל אני לא אהרוג אותך. הבטחתי שאנקום על מות אחותי, וזה משאני עומד לעשות. אבל אני לא שופך דמים לחינם, גלרט, בניגוד אליך."

דמבלדור הזדקף, והניף את שרביטו. משהו כסוף יצא מקצה השרביט, והתמוגג. כעבור כמה רגעים, כמה דמויות הופיעו לצידו של דמבלדור.

" אלבוס, הצלחת!" קרא הנמוך מבין כולם, והתנפל על דמבלדור בחיבוק דוב.דמבלדור הנהן בראשו.

"אלגרטוס, אנא ממך, אל תהרוג את גלרט בנשיקת סוהרסנים. תושיב אותו, בבתא הכי קטן שתמצא בנימנגרד. שיחשוב על מה שעשה."

"כרצונך, אלבוס. אתה הוא זה שתפס אותו. אתה קובע." אמר האיש, שר הקסמים, אלגרטוס סטורמנס. האנשים שהיו מאחוריו תפסו בגופו של גרינדלוולד, והתעתקו, כנראה למשרד הקסמים. אלגרטוס סטורמנס לחץ את ידו של דמבלדור, והתעתק אף הוא.

________________________________________________________________

דמבלדור התיישב על האדמה הקרה, וחשב. חשב, על הכל. על גלרט גרינדלוולד, על משפחתו, על אוצרות המוות, ועל מעשיו. הוא התחרט שבכלל נכנס לעסק עם גלרט גרינדלוולד.  הוא נקם את מותה. הוא עשה זאת. אך בכל מקרה, הוא עדיין לא היה שמח. הוא התעתק חזרה אל חדרו בפונדק.

________________________________________________________________

הוא הכניס את הדברים שלו חזרה לארונות, בפיזור נפש. הוא עדיין לא הבין מה קרה בקרחת היער ההיא. הוא רק ידע, שכעת, הוא מרוצה מכך. מאוד מרוצה.