למה לפעמים כדאי לחשוב על סנייפ בבגד נשי

קרדיט לבלוגרית מתפוז- אני חוזרת, קרדיט קרדיט קרדיט!



*  

זה לא היה הוגן, כלל וכלל לא, רון החליט, מנענע את ראשו הנה והנה. זה לא שהוא בכלל עשה משהו לא בסדר, זה פשוט שמקנוגל – יחד עם כל שאר המין הנשי (עם כמה שזאת הייתה מחשבה מוזרה ומצמררת להכליל את מקונגל עם שאר המין הנשי, וכך להכיר בעובדה שהיא אישה – כזאת עם איברים נשיים, שעושה.. פעילויות נשיות) פשוט לא אהבה את רון. או ליתר דיוק, רצתה לגרום לו לכמה שיותר ייסורים וקיבלה תענוג מרושע מכל כאב ראש שנוצר אצלו עקב חוסר הבנה של אותו מין נבזי.

 זה התחיל עם מקונגל, שנתנה לו ריתוק על כלום, באמת כלום, הוא פשוט העיר הערה להארי – הוא אמר ממקודם משהו על זה שהתותחים מצ`אדלי הולכים להפסיד לשפיריות מקיימברידג` במשחק הקרוב – ורון רק רצה לתקן אותו באדיבות ובחביבות.

"אין סיכוי, אפילו לא בחלומות הכי רטובים שלהם. אפילו לא כשסנייפ יתלבש כמו סבתא של נוויל וירקוד ריקודי עם בחדר המועדון של –"

"מר וויזלי!" סנאפ, כמו חתול בר! ופתאום הוא מרותק, נידון לצחצוח גביעים עד שהידיים שלו ינשרו מעודף כימיקלים מוגלגים. כלומר, נו באמת, מי מנקה דברים ביד? בשביל מה, לכל הרוחות, המציאו את השרביט אם לא כדי להימנע מעבודות בית? פעם אחת, כשאמא שלו ממש התעצבנה על פרד וג`ורג`, כשאחד הניסויים שלהם השתבש באופן נורא וכל הסלון התמלא בג`לי ירוק בריח מנטה מרענן, היא הכריחה אותם לנקות הכול בשיטה המוגלגית. זה לקח שעות, שעות, וגם כשהם סיימו עדיין היה ניתן במשך כמה ימים למצוא חתיכות ירוקות ומפוחדות שהתחבאו בקערות הקורנפלקס או בבקבוק של השמפו.

הנקבה המטורפת השנייה שהטילה עליו את חמתה היום הייתה, מי אם לא אלופת התקפי הזעם הבלתי מוסברים, חברתו הטובה הרמיוני.

"באמת רון," היא התפרצה לפתע שעה שרון קיטר על הריתוק שלו בזמן ארוחת הצהריים "למה אתה מצפה? אתה מקשקש לך על קווידיץ` בזמן השיעור שלה והיא אמורה פשוט לשבת שם ולהחליף איתך חוויות על משחקים?"

"חה!" רון אמר, למרות שהמילה יצאה קצת מעומעמת מבעד לנקניקיה שמילאה את פיו. הרמיוני עיקמה את אפה.

"בפעם הבאה שאתה רוצה לצחוק צחוק מזלזל, תבלע קודם."

רון סיים ללעוס. "חה! מקשקש על קווידיץ` את אומרת? רק מוכיח כמה שאת לא מבינה בזה. זה לא היה קשקושים על קווידיץ`, זה היה דיבורים רבי תכלית על המשחק הגדול של העונה, אחרי כמובן, המשחק נגד הצרעות והינקפנקים, ואולי גם אחרי המשחק נגד הזנברניים מיורקשייר, אבל אני לא כל כך בטוח בנוגע אליהם כי הם החליפו מחפש לא מזמן."

הרמיוני גלגלה את עיניה "באמת, רונלד, לא הגיע הזמן שתקדיש את תשומת הלב שלך לעניינים קצת יותר בעלי חשיבות?"

"כמו מה? ספרים?" הוא פלט את המילה כאילו הייתה חיה קטנה ושעירה שהזדחלה בטעות לפה שלו "אולי הגיע הזמן שאת תקדישי את הזמן שלך לעניינים שקצת יותר מעניינים את המין הגברי, אחרת את תתקעי כל החיים שלך בספרייה ותהיי רווקה זקנה כמו גברת פינץ`."

ואז היא האדימה מהר יותר לפני שהוא הצליח "הרמיונילאהתכוונתיבבקשהתתנילילהעתיקשיעוריםבשיקויים –", ופלטה נשיפה זועמת, ואחרי מצמוץ אחד מהיר היא כבר הייתה בחצי הדרך לספרייה. רון הזעיף את פניו ושקע לתוך הכיסא שלו.

"היא התחילה בכלל," הוא מלמל בכעס קטנוני "מכפישה ככה את הקבוצה שלי. נכון הארי? כל הנשים משוגעות."

"הא?" הארי אמר, וגירד לרגע מאחורי ראשו "האמת רון, ש –"

"ידעתי שתסכים איתי." הוא המשיך למלמל לעצמו "באמת, צריך לקחת את כל הנשים ולהעביר אותן לגרינלנד."

וכך רונלד וויזלי מצא את עצמו לפני דלת האלון הכבדה של חדר הגביעים (חדר חסר פואנטה בפני עצמו. בפעם האחרונה שבית הספר השתתף בטורניר כלשהו זה גרם למוות של אחד התלמידים ולצילוק נפשי של כל השאר – מה שרק מוכיח שטורנירים הם מהשטן, וכך גם גביעים וכל פעולה קשורה ללנקות אותם), השעה הייתה שמונה בערב ולפניו עמד לילה סוער של צחצוח גביעים אינטנסיבי. החיים היו פשוט נפלאים. הוא נאנח אנחה כבדה ופתח את השער לערב של ייסורים.

בפנים, לא להפתעתו המוחלטת, הוא מצא את מקונגל אחת בעלת פרצוף חמוץ מאוד.

"איחרת." ורון בכלל התפלא שהיא מצליחה לדבר מבעד לשפתיים קפוצות כל כך.

"אני מצ –" היא השתיקה אותו במבט אחד שיכול לנפץ מראות. "כמו שהסברתי לעלמה פרקינסון שעה שהמתנו לך כאן," היא החוותה בידה עליה ועל הנערה שלצידה "אתם תצחצחו את הגביעים האלה ללא עזרת קסמים. אני אבוא לפתוח את הדלת בחצות, ואשיב לכם את השרביטים שלכם." היא הושיטה את ידה, ורון ופנסי שניהם הניחו את השרביטים שלהם בידה המקומטת באנחת ייאוש. "אני מקווה שזה ילמד אתכם לקח ולא תחזרו על הטעויות שלכם." ורון יכול היה להישבע שהוא שמע `המף` קטן וסנובי בסוף המשפט, אך לפני שהוא הצליח להחליט לחלוטין היא פנתה לצאת, חלוקה מתנופף בדרמטיות אחריה, וטרקה את הדלת אחריה.

ה`קלאק` הרועש של המנעול העיר אותו בחזרה למציאות.

הוא. תקוע בחדר למשך ארבע שעות. בצחצוח גביעים (וכאן המבט שלו חלף בפרנויה קלה על שורות על גבי שורות של גביעים, כולם בורקים בזדוניות תחת אור הירח שחמק פנימה מבין החלונות). עם פנסי פרקינסון.

לכל הרוחות, זה בהחלט לא היה היום שלו. רון הביט בפנסי מזווית עינו ויכול היה לראות שזו המחשבה שחלפה בדיוק בראשה שלה. הם חלקו יחדיו עוד אנחה אחת מלאת ייסורים לפני שפנסי חצתה את החדר, עקביה נוקשים על הרצפה בקליאק וקלאק רועשים למדי, וניגשה לארון הגביעים שעמד בפינת החדר, פותחת אותו ושולפת משם גביע גדול למדי.

"נו וויזלי," היא קראה לבסוף, לא מסתובבת להביט בו, "אתה מתכוון לבוא או שאני צריכה לאיים עלייך עם סבון?"

*

הזמן עבר לאט. הם צחצחו גביעים במשך משהו שנדמה כמו נצח (למרות שבעצם היה בערך רבע שעה), לפני שרון קרא קריאת ייאוש והטיח את הגביע שלו בחבטה על הקרקע.

"לכל הרוחות, אני לא יכול לנקות יותר!"

פנסי הרימה את ראשה להביט בו, כמה שערות שחורות דבוקות למצחה הבהיר. "מה, כבר עייף?" היא שאלה, גבה אחת כהה ומעוצבת מקומרת במעלה מצחה. "חשבתי ששחקני קווידיץ` יכולים להחזיק מעמד במשך שעות," היא אמרה, ואז גיחוך קל חלף על פניה "גם הלא מוצלחים במיוחד מביניהם."

"היי, אני מוצלח! ואני יכול להחזיק מעמד כל הלילה!" רון זעק, מעיף סבון לכל אבר. ואז המוח שלו (וגם האדמומיות המרגיזה ההיא שתמיד תקפה אותו ברגעים הלא מתאימים) נכנס לפעולה "אר... ואני לא עייף, פשוט משועמם."

"המף." היא פלטה "זה אמור להיות קל להעסיק מפגרים. כמה צבעים נוצצים וקולות רקע והם מרותקים למשך שעות."

"טוב, לא את המפגר הזה!"

"זה פשוט קל מדי." פנסי אמרה ביובש, חוזרת לקרצף את הגביע שלה. רון נאנח, מניח יד אחת מאחורי גבו ונשען עליה בשעמום. הוא הרים את ראשו להביט בתקרה, צופה באור הירח מחליק על גבי קורות העץ. זה היה ערב חם להפליא, והדבר האחרון שהתחשק לרון לעשות היה משהו שקשור בפעילות פיזית כלשהי.

"למה את פה בכלל?" הוא שאל, לא מוריד את ראשו להביט בה.

"טוב, אתה יודע, אימא ואבא שלי אהבו אחד את השני מאוד ואז..."

"כן, את החלק הזה אני מכיר," רון אמר במהירות לפני שהיא הספיקה להפליג בתיאורים (ולא היה לו ספק שהיא מסוגלת לכך) "התכוונתי למה את בריתוק."

"מה זה עניינך?"

"את יודעת, אף פעם לא הבנתי למה אני לא מנהל שיחות עם סלית`רינים," אמר רון בהרהור מעושה "אולי זה קשור במעורפל לעובדה שהם חבורה של שמוקים מרגיזים, אבל מעבר לזה אני באמת לא מבין..."

"בסדר, בסדר וויזלי, רק אל תבכה." היא נחרה והפסיקה לקרצף. רון הנמיך את מבטו, צופה בה מניחה את הגביע בצד ומנגבת אגלי זיעה ממצחה הבהיר. היא השאירה אחריה שובל קטן של סבון מוקצף. זה היה די חמוד, האמת. "נרדמתי בשיעור שינוי צורה. זאת אפילו לא הייתה אשמתי, דראקו הארור השאיר אותי ערה כל הלילה."

"יותר מדי פרטים." רון מלמל, מרגיש את הסומק מזדחל במעלה צאוורו ומטפס עד לתנוכי אוזניו. פנסי רק תקעה בו מבט (וזה לא היה מבט נחמד להיות תקוע תחתיו).

"לא ככה, חתיכת אינפנטיל. עזרתי לו ללמוד לבחינה בכישפומטריה."

"אה –הא," רון אמר, חיוך גדול וטיפשי מרוח על פניו באופן שאמור להיות מרמז וגס "אז ככה קוראים לזה היום. כן, אני עוזר לבנות ללמוד לבחינה בכישפומטריה כ –ל הזמן..." ואז פגע בו ספוג בפנים והחיוך נמוג באותה מהירות בה הופיע. "זה כאב!"

"נמושה," פנסי גיחכה, אוספת שוב את הגביע בידיה. "ועל מה אתה יושב פה?"

"מקונגל תפסה אותי ואת הארי מדברים על סנייפ בבגדי נשים," הוא אמר, מרים גם הוא את הגביע שלו וחוזר לקרצף. עברה עוד שנייה של שקט מתוח לפני שפנסי פרצה בצחוק חסר מעצורים. "היי, די כבר, תחשבי על זה, הוא יכול להיראות ממש נפלא באיזה שמלת ערב נוצצת..."

"הייתי מוכרת כליה בשביל לראות את זה!" היא קראה בין פרצי צחוק רמים וקולניים.

*

לפעמים, וזה לא נבע מטומטום – כך לפחות רון טען – אלא מחוסר תשומת לב, לקח לו הרבה זמן להבחין בדברים. למשל, רק אחרי שלוש שנות היכרות עם האגריד הוא שם לב לכך שהמורה החביב היה מעט יותר גבוה ורחב מן הממוצע. או לדוגמא, הייתה את הפעם ההיא בארוחת הבוקר שבה הוא שאל את הרמיוני בלחש אם היא שמה לב לכך שדין נראה קצת שזוף. "זה בגלל שהוא שחור, רון." היא ענתה ביובש, לא טורחת אפילו לגלגל את עיניה. הפעם, וזאת הייתה תגלית מרעישה בהחלט, רונלד וויזלי גילה שפנסי פרקינסון היא נקבה. ולא סתם נקבה – וזה היה החלק המזעזע ביותר – אלא נקבה מושכת. להפליא אפילו, יחסית למשהי שמבלה את רוב זמנה במרתף.

התגלית המרעישה הזו נחשפה בפניו באופן הזה:

"מרלין, מתי לעזאזל נהיה כל כך חם באנגליה?" רון נאנח אנחה כבדה, מסיר מעליו את אפודת בית הספר ללא גינונים וזורק אותה למרגלותיו. הוא הפשיל את שרווליו חולצתו ופתח את הכפתורים העליונים.

"קוראים לזה התחממות גלובלית, וויזלי, כל מוגל יודע את זה." היא העבירה את גב ידה לאורך מצחה, ונראתה אומללה למדי. "נדמה לי שהחדר הזה גם בנוי לשימור חום, משהו לטובת הגביעים."

"זאת לא סיבה לתקוע אותנו פה, אנחנו תלמידים, לא ביצים לבישול." רון התלונן, חוזר לקרצף. פנסי גיחכה מעט, מנגבת את הסבון על חצאיתה (משהו שהרמיוני לעולם לא הייתה עושה גם תחת איומי שרביט, הוא הבחין לרגע בהשתוממות) ואז מורידה גם היא את אפודתה. ואז, רון חשב שהוא שמע מקהלה שרה במרחק, נחשף בפניו משהו שהוא מעולם לא הבחין בקיומו – השדיים הממש מפותחים של פנסי פרקינסון. וכאילו שזה לא היה מספיק, היא גם פתחה שני כפתורים, מעבירה את ידה על מפתח צאוורה בתנועה קלה. רון בלע רוק בכבדות והשתדל בכל מאודו לא לבהות בשום דבר (וזה היה קשה. מאוד. כמעט כמו להישאר ער בזמן שיעור גילוי עתידות, רק בתוספת של מחשוף עמוק).

פשוט. תחשוב. על. משהו. אחר. רון חרק שיניים מנטאלית, שעה שהוא חזר לקרצף את הגביע שלו. תחשוב על פרפרים! הוא הנהן קלות. פרפרים זה טוב. הם יפים וצבעוניים ומתעופפים להם. היי רון, אתה יודע מה עוד מתעופף?

מה? הוא שאל את עצמו.

מטאטאים! הוא ענה. כן, זה הלך טוב. הוא בהחלט יכול לא לבהות, בלי בעיה. מטאטאים מתעופפים זה נחמד. קווידיץ` זה נחמד. בקווידיץ` יש מטאטאים. יש שם גם כדורים, גדולים ועגולים, שניים מהם... לא די! תפסיק!

רון נשך את שפתו. זה היה קשה יותר ממה שהוא חשב. כשפנסי קרצפה את הגביע שעורסל בחיקה, דברים... ובכן, דברים זזו. הכפתורים המשוחררים והראו את הזיעה שהצטברה על עורה ואת זו שזלגה מטה אל בין... הוא בלע שוב את הרוק שהצטבר בפיו (זה הפך להרגל עצבני).

זאת פנסי פרקינסון. החברה הקטנה של מאלפוי. לא מסתכלים במחשופים של החברות הקטנות של מאלפוי! זה אסור! רון רע, רע! מה הארי היה אומר על –  בשם כל מה שקדוש וטהור, דווקא עכשיו היא הייתה חייבת להתכופף? לעזאזל. מתי, לכל הרוחות, הילדה הקטנה, המרגיזה והמכוערת עם הפנים המעוכות מסלית`רין הפכה לדבר הזה?

רון קבר את פניו בגביע שלו, משפשף במרץ ובשיניים חשוקות.

"היי, וויזלי," פנסי קראה "אנחנו אמורים לצחצח את הגביעים, לא לפרוק עליהם תסכולים מיניים." ורון חשב שאם יש אלוהים בשמיים הוא יושב למעלה ונחנק מצחוק.

"אבל הם כל כך קשים..." הוא מלמל, לוקח את הדלי לידיו כדי לשטוף את הגביע, עדיין מסרב להרים את ראשו להביט בה.

"הו,"  הנערה חייכה (לא שרון ראה את זה. הוא התחיל לגלות דפוסים מאוד מעניינים בהתפזרות הסבון.), והעבירה יד בשיערה הקצר "כן, אני מכירה את זה, לפעמים אתה כל כך רוצה שמישהו פשוט יבוא ויתקע בתוכך את ה –" אבל פנסי לא הספיקה לסיים את המשפט שלה, כי מטח של מים מעורבבים בסבון ובאבק גביעים פגע בה בחדות.

"וויזלי, מה אתה חושב שאתה עושה?!" היא צווחה (בטונים שכמעט גרמו לאוזניים שלו לדמם), מול פניו, שיש לציין היו המומות טיפה יותר מהפנים שלה.

"א-א-אני לא יודע, הוא פשוט קפץ לי מהידיים," רון אמר בגמגום ואלוהים אדירים, זה באמת לא היה היום שלו "זה מה שקורה כשאת מדברת על אנשים שתוקעים בך דברים."

"מרלין, וויזלי," היא קראה, "זאת הייתה בדיחה! אם אתה לא מבין בדיחות לפחות תלמד לרסן את הרפלקסים שלך... לכל הרוחות, מה אני אמורה לעשות עכשיו שלוש שעות בבגדים רטובים ובלי שרביט לייבש את עצמי?" פנסי רטנה, מעבירה את ידה על – על החולצה הלבנה הרטובה והצמודה והמאוד מאוד שקופה שלה, והחצאית הרטובה שנצמדה לירכיים שלה, ולעזאזל, מי היה מנחש שמדי בית ספר יכולים להיראות כל כך טוב?

"חבורה של קופי אדם מטומטמים, עדיף כבר לצחצח את מגרש הקווידיץ` עם הלשון מאשר להיתקע עם גריפינדורי בחדר..." פנסי מלמלה לעצמה, מנסה לסחוט את חולצתה. "כלומר, באמת, וויזלי!" היא קראה ואז עצרה "לפחות תסגור את הפה שלך, כל הריר נוטף לך על הבגדים." היא אמרה, אבל רון לא היה בטוח אם היא כעסה או הוחמאה, מסתבר שזה קשה לחשוב כשאתה בן שש עשרה ויש מולך בחורה בבגדים רטובים ושקופים.

"מצטער," הוא כבש את הפנים שלו ברצפה, ואז ידיו החלו לפתוח את כפתורי חולצתו.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" פנסי נחרה, אבל הוא חשב שהוא שמע שמץ של פאניקה בקול שלה. הוא סיים לפתוח את החולצה, ואז ניער אותה מעליו, מושיט לה אותה.

"אולי היא קצת מסריחה, אבל זה כל מה שיש לי פה. מצטער שהרטבתי אותך בסבון ובוץ גביעים." הוא אמר, מחייך מעט. פנסי הביטה בו בבלבול ואז הנידה בראשה.

"תודה.." היא מלמלה, יד אחת מכסה את חזית חולצתה השקופה, וידה השנייה מושטת לקחת את החולצה ממנו. וקצות האצבעות שלהם נפגשו, ממש בקצה, וזה היה כמו מכת חשמלמל קטנה, רון חשב, או איך שלא קוראים לדבר הזה שהרמיוני כל הזמן מדברת עליו. הפה של פנסי היה קצת פתוח, השפתיים הורודות שלה פשוקות בצורה מקסימה (רגע, סלית`רנית? מקסימה? מה הולך פה לעזאזל?) והקצוות התחתונות של השיער שלה עדיין מטפטפות. והחולצה השקופה שלה. הו, כן, החולצה השקופה שלה.

"חרא," פנסי מלמלה, כשהחולצה נפלה לרצפה, לתוך שלולית שנוצרה כשתכולת הדלי התפזרה. שניהם מיהרו להתכופף ולהרים אותה, אבל איכשהו במקום להרים אותה, ורון עמד להתנצל כי הראש שלו קצת פגע בשלה בטעות, הם התחילו להתנשק.

רון וויזלי, הוא אמר לעצמו, אני יודע שאתה, כלומר אני, עושה הרבה פעמים דברים מוזרים. כלומר, מעבר להיאכל על ידי מוחות במחלקת המסתורין, וגם יותר מלחטוף מכות ממלכה בשחמט, לפעמים אתה פשוט אומר שטויות. אל תאמר עכשיו שטויות. פשוט, אל. אוקיי? יש פה מישהי בבגדים רטובים שאוכלת את הפנים שלך, והיא יפה, ואתם תקועים בחדר הזה לעוד כמה שעות, ואתה בלי חולצה. אל. תהרוס. את. זה.

וזה בערך מה שהדהד בין כתלי ראשו שעה שהם התנשקו. כלומר, כן, הוא גם חשב על כמה שהשפתיים של פנסי רכות, ועל איך שהיא דביקה ממי סבון ושזה דווקא די נחמד, ומה לכל הרוחות הוא עושה כשהוא מנשק ככה את האויב, ולעזאזל, זה ללא ספק היה הריתוק הכי טוב בתולדות הגוורטס (לכי תקראי על זה, הרמיוני!), אבל כעיקרון – שלוש מילים באותיות גדולות ומודגשות: אל תפשל פה.

ואז, כמובן, פנסי העבירה את היד שלה על חזית המכנסיים שלו וכל מחשבה שאולי הייתה שם הלכה לאלף עזאזל.

"זה ריתוק הרבה יותר נחמד מצחצוח גביעים, לא?" היא חייכה אל תוך שפתיו והתירה את חגורתו.

רון רצה לומר משהו, אבל הוא לא היה בטוח שהוא יכול להפעיל את מערכת הדיבור שלו כרגע.

ואז היא התחילה להתיר את הכפתורים של החולצה שלה.

"היי – היי, מה את עושה?" ו... יופי, רון, הצלחת לפשל את זה. כשמישהי מורידה את החולצה שלה מולך מרצון, לא שואלים אותה מה היא עושה. לא, האמת שמבין כל הדברים שאפשר לשאול בחורה שמורידה את החולצה שלה, "מה את עושה?" זאת בהחלט בין עשרת השאלות שלא כדאי לשאול. על פי הבעת הפנים שלה, נראה היה שגם פנסי חושבת דברים זהים.

"מה הכוונה מה אני עושה?" היא שאלה, ידה מרחפת מעל הכפתורים הפתוחים למחצה "מה נראה לך שאני עושה?" היא נחרה.

"אמ, זה נראה כאילו את מורידה את החולצה שלך..."

"עשר נקודות לגריפינדור!" היא אמרה ביובש.

"אבל... למה?"

"וויזלי," היא אמרה, מקרבת את פניה לשלו "אנחנו נעולים פה לעוד שלוש שעות והדבר היחיד האחר שיש לנו לעשות הוא לצחצח גביעים. למה נראה לך שאני מורידה את החולצה שלי?"

"זאת נקודה טובה שלא חשבתי עליה," רון אמר, ואז פנסי גיחכה והמשיכה לפתוח את החולצה שלה ו... זה פשוט היה טוב מדי. הוא הצמיד אותה אליו, מושך אותה במותניים. היא לא צחקקה (שינוי מרענן מול רוב הבנות ממגדל גריפינדור) ורק פלטה `ממ` של שביעות רצון, ורון חייך בגמלוניות. הם התנשקו שוב, והיה לה טעם מתוק בפה, והיא קישתה את גבה אליו.

"אתה לא עושה את זה כמו שצריך, וויזלי," היא צחקה "אני צריכה להסביר לך הכול?" ולקחה את כפות הידיים שלו באלו שלה, מניחה אותן על גבה הצר. רון פרס את אצבעותיו, מציין לעצמו כמה שהעור שלה חלק וכמה שהיא רכה. בנות היו יצורים מוזרים ונהדרים, באמת. אולי כדאי לחכות קצת לפני שמעבירים אותן לגרינלנד. היא נצמדה אליו, מחככת את גופה כנגד חזית מכנסיו, וכל הדם שבגופו נחצה, חלק אחד זורם במהירות לאזור מסוים בדרום והשני עולה מעלה ומציף את פניו בגל של אדמומיות שהטביע את כל נמשיו.

"איזה מזל שיש לנו עוד שלוש שעות של לימודים פורים," רון מלמל.

*

"מר וויזלי, העלמה פרקינסון אני מקווה שיש לכם הסבר טוב לזה," מקונגל אמרה מבעד לקו הקפוץ של שפתיה.

"אמ, את מבינה פרופסור, רון השפריץ עלי עם הסבון שלו בטעות,"

"כן, ואז רציתי להביא לה את החולצה שלי," רון גמגם.

"מעשה אבירי לכל הדעות, מר וויזלי, אבל זה לא מסביר את היעלמות המכנסיים שלך."

"אני מצטער פרופסור."

"גם אני, מר וויזלי, גם אני."

סוף.