ליאן ישבה ליד עדן החלון, הרוח הקרה שנשבה מבין הסורגים דמתה כה למצב רוחה העגום. שערה הבהיר היה אסוף בקוקו גבוה ועיניי הדבש שלה היו רטובות מדמעות, דמעות מלוחות ועצובות. היא הביטה לעבר המזוודה האדומה וחיוך עצוב התפשט על פניה. 'זהו', חשבה, 'לא אתעורר יותר על ידי השעון המעורר של דריה. לא אצחק מהבדיחות של אלון, לא ארקוד יחד עם מיטל, לא אתמוך במשברים של יובל ולא אפגוש יותר בזוג העיניים המעריץ של יניב שהיה ידוע באהבתו אליי. אפילו לדין הדפוק ועמית הסנובית אתגעגע.ו..ו..לא אתנשק יותר עם איתמר" המחשבה האחרונה שעלתה בראשה גרמו לדמעות לזרום בקצב מהיר ונאלצה למחות אותם עם קצה חולצתה. היא יודעת שהיא לא רוצה לעזוב, אך יודעת גם כי אינה יכולה להישאר. אמא נהגה לאמר תמיד:"ליאן ילדה טובה. מגיעה לה אהבה ויחס, לא מגיע לה להיות לבד", ואכן לא מגיעה לה התעלמות וקרירות מצד חבריה, בעיקר לא מצד החבר שלה. אותו אחד שהצהיר על אהבתו לפני חודש, אותו אחד שעסוק בעצמו כעת. מגיע לה חברות טובות, שתמיד יהיו שם בשבילה, לא מגיע לה את ההתעלמויות הלא מכוונות הללו. ליאן יודעת היטב שאין לאיש כוונה רעה, אך היא לא רוצה להיות לבד. כי לבד זה כמו נמלה בלי קן, פיצה בלי גבינה, חיוך ריק, יופי בלי אופי, זאב חסר להקה, בית ללא אנשים. כשהגיע לראשונה לפנימיית גבעתי לפני שנתיים, הייתה יהירה ושחצנית מבית טוב בתחילה לא היתה כמו שהיא היום, היא הייתה במצב חברתי לא מרקיע שחקים, אך עובדה זו לא גרמה לה להרגיש פחות שווה, רק פחות ביחד. היא שנאה את העובדה שהיא שוב היא לבד. אך הפעם זה יותר גרוע- כי אז היא פשוט לבד וכיום היא לבד בתוך ההמון. המכונית השחורה הגיעה, היא ירדה למטה בעוד גוררת את מזוודתה והושיטה אותו לנהג. לפתע שמעה קריאות מאחוריה, כשהסתובבה ראתה כי אלה חבריה. "ליאן!" הם קראו, אך היא רק חייכה חיוך עצוב ונכנסה לאוטו. היא ראתה את איתמר רץ אחרי המכונית, "תתניע." בקשה מהנהג וזה ציית לה והגביר את המהירות. כשהביטה לאחור, ראתה אותו בועט בארגז אשר היה מונח שם בכעס ועצב רב.
ליאן הביטה בעצב, אך לא בחרטה. כי ליאן ילדה טובה, מגיע לה יחס ואהבה, לא מגיע לה להיות לבד.
|