רקובים

הפרק הראשון


היא הביטה במחברתה. לראשונה מזה זמן רב היא הצליחה לקרוא את הכיתוב. "ידעתי שהטיפות לא יחמירו את המצב אלא ישפרו אותו." חיוך קל הפציע על פנייה כמו קרן שמש המאירה על הים בתום סערה רבת קורבנות. היא קראה את הכיתוב באיטיות, נותנת לכל מילה ומילה את הכבוד המגיע לה. 
תארו לעצמכם מחברת בה יש הרבה מילים ושורה אחת נסתרת. ככה הרגישה רוז וויזלי בדייט הראשון שלה.
היא קמה בבוקר והביטה דרך החלון, השמיים היו בצבע הים, כחולים ורגועים. העצים נצבעו בצבעי אש ורוח קלילה גרמה להם לרשרש למקצב טבעי, כמנגינה הבאה מהטבע. יום מושלם, קבעה בליבה רוז וויזלי בעת שהביטה דרך החלון על הספסל הנטוש שמתחת לעץ השלכת. היא ידעה שלמרות היותו עזוב לרוב, היום הוא יהיה שוקק חיים.
היא התלבשה והסתרקה במהירות, ובדרכה ממקום למקום היא בדקה בפעם המי-יודע-כמה את הכתוב בפתק הקטן, בצורת הלב, שנשלח אליה לפני ימים מספר; ימים שנמשכו כמו נצח הה בהמתנה אינסופית .
היא קראה את הפתק, כל שורה ושורה בריכוז, כמנסה למצוא שורה נסתרת או דבר הנסתר מעיניה לפני כן. כלום. היא שמה את הפתק על המדף ויצאה בריצה מהחדר.
עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה בה היא הייתה מאושרת, ועוד כמו באותו היום. היא הרגישה כאילו כל דבר מסביבה מואר כמו שמש המאירה על ים שקט, עם גלים שהביעו את התרגשותו ההולכת והגוברת. 
האושר שרר בה עד כדי כך עד שכל דבר נראה לה מושלם,החל מהציפורים המצייצות ועד ל... היא התנגשה בדבר-מה מוצק, הרימה את מבטה והספיקה לראות את פסל האביר שמעליה נופל בקרקוש רם על האדמה, מחזיר אותה מהאוקיינוס השקט בו הייתה.
היא הביטה מסביבה בחשש, מודאגת מהאפשרות שהיא נתפסה בדבר אסור, אך אין אף אחד באיזור. השטח נקי. באנחת רווחה היא הרימה את ראש האביר שציפתה שיהיה כבד יותר ממה שהוא היה.
"אל תהיי מופתעת, זה לחש פשוט," אמר לה קול שהקפיץ אותה ממקומה וגרם לה לשמוט את ראש האביר מידיה. היא המתינה לקול המתכת הפוגעת באדמה, אך במקום זאת השתררה דממה, כמו זו שהייתה בעולמה המימי.
"מזל שהפעלתי את הלחש," אמר הנער בחיוך. "היי, את בטח רוז," הוסיף. משהו בשאלתו נראה לה מוזר. שאלתו גרמה לה לתהות בליבה למה כוונתו, מה פשר השאלה הזו. הוא הרי הזמין אותה לדייט, והוא אפילו לא יודע את שמה. היא פתחה את פיה כדי לשאול אותו אך קול המתכת הפוגעת במתכת השתיק אותה, והיא הביטה פעורת עניים בפסל האביר המרכיב את עצמו. "טוב, עלי ללכת אחרת אפספס את עוגיות הקדרה. הפעם האחרונה בה הן הוגשו הייתה לפני יותר מחמישה חודשים," הוא אמר ועזב אותה. היא הביטה בפסל האביר זמן מה; משהו בו היה חסר. היא לא ידעה מה, אבל היא הבטיחה לעצמה למצוא את החלק.
השעה הייתה שעת שקיעה, השמיים כבר התחילו להראות סימני דמדומים, והחלו להאיר בגווני כתום וורוד. הרוח נשבה על העץ הנטוש וגרמה לעליו לרשרש...
רוז ישבה על הספסל העזוב והביטה במי האגם. הייתה לה תחושה שגליו הקלילים מתאימים להרגשתה כאילו הם פועלים על פי תחושותיה.
היא הקדימה סה"כ בחמש דקות לפני השעה המצויינת בפתק. היא האמינה שעד שהיא תגיע לספסל הוא כבר יחכה לה, אך לא היה לו זכר. השקיעה התחילה לשלוח את זרועות הצבע הראשונות שלה לכל עבר.
עברו 10 דקות אך לא היה לו זכר. אולי הוא שכח, היא אמרה לעצמה. לא, הוא אחראי מדי מכדי לשכוח כזה דבר... אולי הוא הלך לאיבוד? על מי אני עובדת, הוא לומד פה כבר יותר משש שנים, זה יהיה חטא לא להכיר את הדרך ואת הטירה. אולי הוא לא רצה להעליב אותי, ולכן לא הגיע. אבל למה, למה לכל המכשפות הוא שלח לי את הפתק הזה? למה זה קורה דווקא לי? היא המשיכה את מחשבות ליבה.
דמות כהה הופיעה באופק. היא הפסיקה את שטף מחשבותיה והביטה בדמות המתקרבת. ספייק. "רוז?" הוא שאל, מבטו נראה מהוסס ואף חושש. לא המבט שלו חיכתה מאדם שהזמין אותה לדייט.
"מה את עושה פה?" הוא שאל פתאום.
שאלתו פגעה בה כמו גל המתנגש במצוק ונשבר לרסיסים. "מה?" היא שאלה אותו בפליאה.
"מה את עושה פה?" הוא שאל שוב, הפעם קולו נשמע היסטרי כמעט.
"ספייק, מה היא עושה פה? לא אמרת שיהיו איתנו עוד אנשים. מי זו?" שאלה אותו גלוריה, שהופיעה פתאום. רוז שנאה אותה עוד מקודם, תיעבה את עיניה החתוליות השחורות, את שיערה השחור הגולש, את פנייה המושלמות. היא שנאה את כל-כולה של גלוריה, ולא בגלל קנאה על יופייה, אלא בגלל שהיא ידעה מי גלוריה באמת. היא הייתה יריבתה הוותיקה, שקרנית מלידה, ובוגדת ארורה. אפילו לספייק הגלוריה הזו שיקרה. אילו רק הן היו לבד רוז הייתה שולחת אל גלוריה מילים קרות כקרח, קרח שנוצר ממי העצבות שלה, מדמעותיה המלוחות שאיבדו את מליחותן זה מכבר.
"זו רוז," אמר ספייק, מתחיל להאדים. הוא עד כדי כך האדים שרוז חששה מכך שאם ימשיך כך הוא יעלה בלהבות, והיא זו שתרצה לשפוך עליו את מי האהבה שלה אך לא תוכל בגלל שהוא לא רצה בה אלא בגלוריה.
"אתה מכיר אותה? את הברברית המסריחה הזו, מהמשפחה הכתומה?" שאלה אותו גלוריה, בעוד ליבה של רוז התחיל להלום בחוזקה. היא לא רשאית לפגוע במשפחתה.
"כן, גלוריה, רוז איתי באותו בית," הוא אמר.
"אבל מה היא עושה פה?" היא חזרה על השאלה שהוא שאל את רוז לא מעט פעמים. משהו בליבה של רוז רמז לה שהיא לא נמצאת שם סתם, שיש סיבה לכך.
"גלוריה, אני באמת לא יודע," הוא אמר. על אף שניסה לגרום לקולו להיות רגוע, רוז הרגישה בפחד שכרסם בו,כארנב המכרסם גבינה אט-אט ומסיים אותה. רוז לרוב הייתה נפטרת מעכברים, אבל היא מעולם לא נפטרה מהעכבר הנורא ביותר בעולם, גלוריה.
"לא יודע?" שאלה אותו רוז. "אתה שלחת לי הזמנה לבוא לפה," היא הוסיפה בעודה שלפה בלי לחשוב פעמים מכיס נסתר בגלימתה פתק. היא הגישה לו את הפתק שגרם לה בתחילה אושר וכעת כאב.
גלוריה חטפה מידיה את הפתק וקראה אותו. על פי הבעת פניה ניתן היה להבין שהפתק לא חדש לה כל כך. "זה לא הכתב שלו," היא אמרה במהירות בעת שהושיטה לספייק בחינניות את הפתק, דואגת לסדר את הקצוות המקופלים שהיא יצרה בעת שחטפה אותו מרוז. 
ספייק הביט בפתק בריכוז ואז הושיט אותו בחזרה לידיה של רוז "רוז ,אני מצטער, אבל זה באמת לא הכתב שלי. אם את רוצה הנה, תשווי. זו עבודה שאני התכוונתי להגיש בדרך לפרופסור סנייפ," הוא אמר בשעה שנתן לרוז את העבודה שלו בשיקויים. היא ידעה שהכתב שונה. רוז לקחה את העבודה מידיו, זרקה אותה לאדמה וברחה מהמקום.
רוז הרגישה כאילו היא בתוך מפל, והמים שטפו אותה ממקומה. היא רצה כבר דרך על שלא נגלתה עוד לעיניהם, והביטה בגלוריה בקרירות בזמן שהיא תפסה את ספייק ונישקה אותו. גל קור הציף אותה, שוטף אותה כמו גל שניתקל במצוק. היא הסירה מהם את ענייה הרטובות ורצה מהמקום, מותירה מאחוריה את הפתק בצורת הלב ואת הפרח המצורף אליו .
היא ברחה משמה כמו מגל המאיים להטביע אותה במימיו. היא אפילו לא הביטה אחרונית לראות את הרוח מעיפה את הזמנתה ואת הפרח האדום לאגם ששטף אותה בעדינות, בשונה מליבה שגעש בכוח ובמהירות. היא שמעה פתאום קולות צחוק, מכל הכיוונים; אלפי פרצופי תלמידים הופיעו לנגד עיניה. את חלקם היא הכירה וחלקם היו זרים לה לחלוטין, אך עם זאת פגעו בה בלעגם הרב שנפל עליה כמו מים של מפל איתן. כולם צחקו על טעותה, על שגיאתה, על קיומה.
היא רצה במהירות, בוכה, נותנת לאצבעותיה ולדמעותיה ליצור מפעלים של יאוש ויגון יחד. היא נתקלה בקרקע רטובה, אך לא עצרה; אסור היה לה לוותר. ריח של וורדים הציף אותה והיא התעלמה ממנו והמשיכה בדרכה, קולות הצחוק נעלמים לאיטם. במקומם באו קולות צעקה היסטריים הקוראים בשמה, קוראים לה לעצור. אך היא לא עצרה. היא המשיכה לרוץ אל מעמקי המים, מתעלמת מהאנשים, מתעלמת מקולה הפנימי המורה לה לעצור. היא הרגישה את רכות המים בקצות אצבעותיה והחליקה.

הדלת בחדר נפתחה בדממה, ודמות חיוורת נכנסה אליו. הדמות סקרה את הסביבה, עיניה האפורות נודדות ממקום למקום. הייתה הרגשה כאילו כל דבר בו הן הביטו קפא,העיניים נעצרו על סופי שישבה והביטה בעיון בחפץ שחור, שעד מהרה התגלה שהיה מחברת. הוא היסס מעט ואז הניח את ידו על כתפה. היא נרתעה ונבהלה.
"ספיי," היא אמרה בהפתעה והביטה אינסטנקנטיבית על הדלת הפתוחה לרווחה. "איך נכנסת לכאן?"
"דמבלדור אמר תמיד שטירת הוגוורטס היא הטירה הכי מוגנת בכל העולם, ושאין דרך לעבור את הגנותיה. אבל וולדמורט תמיד מתח ביקורת על דבריו, ותמיד הצליח לעבור את המחסומים ואת ההגנות של הוגוורטס. ולא רק הוא, תמיד ישנם תלמידים שיודעים שחוקים נוצרו רק כדי שיפרו אותם, וכמו שאפשר לעקוף בני אדם בתור לרכבת של 9 ושלושה רבעים, כך גם אפשר לעקוף את הגנותיה של הוגוורטס," הוא אמר לה. על אף היותו כה שלוו ואדיב היא הרגישה את עניו הקרות מביטות בה, ועיניו גרמו לה להרגיש כמו מפל קפוא שהמים בו עצרו את פעילותיו ואף בחום החזק של חודש יולי הם לא יוכלו לשוב לזרימתם החופשית.
"טוב, בסדר, מינרווה עזרה לי. היא רצתה שאני אביא לך את זה," הוא אמר ברוך בשעה שחשף מבין אצבעותיו קופסא מלבנית עטופה בבד שחור. סופי אפילו לא טרחה להביט בה.
"אני לא רוצה," היא אמרה בשעה שקמה ממקומה וסגרה את הדלת, וריח ווניל החל מתפשט באוויר. היא הביטה בו, עיניה נראו כים גועש בסופה שממנה אף ספינה לא תצא שלמה. "אתה יודע איפה הוא, נכון? אמור את האמת!" היא דרשה. ההילה הכסופה שלה החלה לסנוור אותו, והוא נסוג לאחור. "אמור!" היא דרשה שנית .
"ממ... אני... טוב, אני יודע, אבל אני לא מתכוון לומר לך. אתם ביחד זה סכנה. אתם צריכים לחיות בנפרד, אחרת העולם יושמד. ככה דמבלדור אמר," אמר הנער.
"ספיי טריטור, הוא כבר מת. הוא אפילו לא הספיק לראות אותנו, מניין לו לדעת מהם כוחותינו ועד כמה אנחנו מסוכנים? הנבואה לא חייבת להיות נכונה, אפילו אם היא כתובה בספרו של הרב מג," היא אמרה בעצבנות.

"סופי, סופי, תעזרי לי בבקשה!" הם שמעו קול. "סופי," קרא הקול שוב .
"לא, אני לא אעזור לך. את סתם רוצה שאצא מפה. אתם תכננתם את זה יחד, אני יודעת. אני לא אעזור לך, גרייס, אף פעם. באשמתך אנחנו מופרדים, רק בגללך!" סופי הטיחה את כל אשר הרגישה בליבה. ריח הווניל התחזק עד לרמה שהיה קשה לשאת אותו עוד, כמו מנה מוגזמת של מים.
"אבל סופי, רק את יכולה לעזור לי. בבקשה תעזרי לי, אני אעזור לך לשחרר אותו," אמרה גרייס מפתח החדר.
"לא, לא גרייס!" צעקה סופי והדלת נסגרה בפניה של גרייס. "עכשיו אתה תעזור לי," היא אמרה. ספיי טריטור נראה מבוהל בשעה שנפל למן קורים כסופים שתפסו אותו, אט-אט. הוא הרגיש מרוקן, מבולבל, כאילו מים מקיפים אותו והוא כן חש את מגעם המיוחד. הוא הרגיש את הבועות שהקיפו אותו מכל עבר, עד שלא נותר כמעט מקום פנוי. הבועות, אשר כשלעצמן היו קלות כאוויר אך כאשר התאחדו כובד משקלן הוכפל. אור כסוף גרם לו להתעוור לכמה רגעים, והוא הרגיש כאילו מישהו מעמיד אותו על רגליו. הוא פקח את עיניו וחיכה עד שעיניו הסתגלו לאור.
"אנחנו הולכים," הוא שמע אותה אומרת. הוא לא יכול היה לראות אותה אך הוא ידע שזו היא שדיברה אליו, שזו היא זו שגוררת אותו אחריה. הם עברו במעברים שלרוב תלמידי הוגוורטס היו מוכרים. המעברים הזכירו לו נחל, והם עלו במעלה הנחל במסעם אל המפל.
הם הגיעו לספרייה וצעדו במהירות עד שהגיעו לאגף האסור. הוא ניסה להשתחרר מאחיזתה אך לשווא. היא לקחה בעזרת ידה הפנויה ספר והגישה לו אותו. "תפתח את הספר בע"מ 54, שורה 7, ותקרא אותה," ציוותה.
במשך השנים עברו אלפי אנשים בין כותלי הוגוורטס, אבל איש מהם לא גילה את האוצר החבוי בטירה.
"גודריק, למה אתה עושה את זה?" שאלה הלגה את גריפנדור כאשר הסתיר חפץ עטוף בבד אדום-כתום ממשי.
"על כל מייסד ממייסדי הוגוורטס להשיג יורש," אמר גריפנדור, והלגה הביטה בו בתמיהה. "יבוא יום וגם השושלת שלנו תכחד. לכן עלינו להותיר אוצר ששייך לנו, שמי שימצא אותו יזכה להיות יורשנו. המוצא יזכה בכבוד רב ויהיה ראוי לתואר של בני גריפנדור," אמר גריפנדור בשעה שהכניס אריה זהוב רעמה לחדר .
"גודריק, תמי יעז לדעתך להיכנס לחדר הזה? רק המחשבה על מה שקורה שם בפנים, שלא לדבר על האריה זהוב הרעמה שהכנסת לשם, גורמת לי לשמוח על כך שאני ראש הבית של טובי הלב," אמרה הלגה.
"וזו הסיבה שבגללה רק אדם אמיץ וישר-לב אמיתי ימצא את החדר. דרך אגב, מאתגרת אותי מאוד השאלה איך את תמצאי את היורש שלך?" שאל גריפנדור בשעה שהכניס עוד מלכודת לתוך החדר, אשר היה גדוש בכל מיני מלכודות ולחשים.
"שוקו בננה," אמרה הלנה בחיוך. היא נראתה מסופקת מתשובתה, על אף שהרעיון עלה לראשה רק ברגעים אלו בלבד.
"שוקו בננה?" שאל גריפנדור משועשע. "מה המבחן שלך יהיה? מי שיוותר על השוקו בננה שלו יזכה בתואר היורש?" צחק גריפנדור לאחר שלא הצליח להסתיר את חיוכו מפניה המסתוריות של הלגה שלא הסירה את מבטה מפניו. "אני בטוח שיהיו לך יורשים רבים, אז זה קצת יקשה את בחירת היורש," העיר גריפנדור, מדגיש את המילה יורש.
"אל תדאג, אני כבר יודעת מה אני עושה. אם לומר את האמת, אני בספק בכלל אם היורש יבוא בזמן הקרוב, או אם יבוא בכלל. אבל עד שהוא יבוא אני צריכה לעשות כמה דברים," אמרה הלגה בחיוך ערמומי. "דרך אגב, לפני שאני אשכח, האריה זהוב הרעמה שלך התחמק מהחדר לפני רגע. אני ממליצה לך בחום לתפוס אותו, שלא יאכל בטעות את היורש שלך." הלגה עזבה את המקום, מותירה את גריפנדור לחפש אחר האריה זהוב הרעמה שהיה אמור לשמור על סוד המגילה האבודה.
הוא גמר להקריא ונשם עמוק. "לא ידעתי על כך," הוא אמר.
"תמשיך להקריא," היא דרשה.
אלן קליין הייתה כמו כולם. כמעט. היה לה משהו שלא היה לאחרים. אחדים יאמרו שהייתה עליה קללה, ואחרים שמדובר בברכה, אך דבר אחד היה ברור לכל: היא הייתה היחידה שידעה את מיקומה של כף החוכמה, הכף שיכולה לתת למחזיק בה כוח עצום. אלן קליין נולדה בעיירה הוותיקה הנדרוס מעבר לים, לשושלת טהורת דם. יש הטוענים שהיא הייתה צאצאית ישירה של הלגה הפלפאף. כיום היא גרה בצפון טרנסלביניה.
הוא עצר את קריאתו. "למה הפסקת?" היא שאלה אותו.
"הדף תלוש, נראה כאילו מישהו היה פה לפנינו ולא רצה שנדע את ההמשך," הוא אמר לה.
"טוב, אין לנו זמן לחפש אחר החלק האבוד. עלינו למצוא את אלן קליין, אבל לפני כן עלייך לקחת אותי לאחי," היא אמרה.

~~~~~O~~~~~~

הערות:
1.קודם כל תודה רבה לSurvivor שביטאה את הפרק.
2.הדייט של רוז וויזלי מופיעה במחברת של סופי,כלומר הדייט מופיעה כחלק מסיפור שנימצא במחברת של סופי.
3.גלוריה,היא רקובה. (כלומר היא נחשבת לאחת מקבוצות הרקובים)
4.בפרק הזה גילינו שהיא צריכה למצוא אוצר שמתחבא בהוגוורטס כדי ליצור את אבן החכמים ,אבן שבזכותה היא תוכל לעזור לאחיה.
שתהיה לכם קריאה מהנה וניפגש בקרוב בפרק הבא

הפרק הקודם		הפרק הבא