זכרונות מן העבר

"הוא כזה אידיוט!", צרחתי, והעפתי כרית על המיטה בעוצמה.

"מי מהם?" שאלה קלאודיה, ספק ברצינות, ספק בצחוק. "השמנוני או החתיך?"

 "סוורוס!", צווחה לילי. "ופוטר לא חתיך, אם לזה התכוונת!", הוסיפה בארסיות.

קלאודיה היתה רזה, בלונדינית, בעלת עיניים כחולות. שערה היה אסוף בזנב סוס ארוך.

"טוב לילי, הרגעי, כי בסוף עוד תשברי פה משהו" אמרה סופי.

"לא שאי אפשר יהיה לתקן את זה בעזרת רפארו" מלמלה מישל, והבנות גיחכו קלות.

סופי היתה עגלגלה בעלת שיער חום ועיינים חומות. מישל, היתה נמוכה יחסית,

עם עיניים חומות ושיער שחור.

"ובכלל," אמרה קלאודיה, "את מדריכה ראשית, גברת אוונס, ואת אמורה להוות דוגמה".

הבנות צחקקו, כולל לילי. כשקלאודיה חיקתה את קולה של מקגונגל, אי אפשר היה שלא לצחוק.

כשנרגעו, לילי נזכרה... ודמעה התגלגלה מעינה. הערתו של סוורוס העליבה אותה. כל הסלית'רינים היו אומרים זאת, אך דווקא העובדה שמפני שיצאה מפיו של סוו העליבה אותה כל כך.

הוא קרא לה בוצדמית, ופגע בה קשות.

הכל התחיל במדשאות, לאחר בחינות הבגרות. הקונדסאים ישבו מתחת לעץ בחוסר מעש.

לילי עמדה על גדת האגם עם חברותיה, כשפתאום סוורוס סנייפ הגיח מתוך הטירה, ראשו טמון בתוך דף בחינה. בעודו הולך, נתלה מקרסולו במהופך באוויר על ידי קללתו של ג'יימס פוטר, הקונדסאי השנוא ביותר על לילי, והמבוקש ביותר בכל הוגוורטס, שערו השחור סתור על עיניו כתמיד, ועיניו החומות, עיני אגוז תוססות עם זיק שובבי שניתן לזהותו מקילומטרים.

*ובינתיים*

לילי באה בריצה לעזור לסוורוס, שירק לכיוונה:"אני לא צריך עזרה מבוצדמית כמוך!"

לילי נעלבה נפגעה, כמובן. מובן שהערות מסוג זה, לילי שמעה אינספור פעמים, מהסלית'רינים השונים. אך מעולם, מעולם לא שמעה זאת מפיו של חברה-סוורוס סנייפ. 

דמעות עמדו בעינייה של לילי, מאיימות לפרוץ החוצה-והיא הסתובבה ורצה במהירות לעבר הטירה.

*כשבאותו הזמן...*

סנייפ אפילו לא התמהמה, שלף את שרביטו והטיל את הקללה האהובה עליו- סקטומסמפרה, קללה שהמציא בעצמו- על ג'יימס, שבאותו הרגע דיבר עם חבריו הקונדסאים- וברח.... רץ אחרי לילי, שעלתה במהירות למעונות הבנות.

ג'יימס, שלא היה מוכן, פער את פיו, ונשכב על הרצפה, נאנק מכאבים.

הקונדסאים שהתרגזו עוד יותר מסנייפ, רדפו אחריו, ובינתיים חברותיה של לילי הלכו לקרוא למורה.

כך יצא שג'יימס נשאר לבד, במדשאות, מדמם...

חברותיה של לילי נתקלו בה, כשרצו לקרוא למורה, וסיפרו לה, מתנשפות, את הסיפור בקצרה.

לילי, שאמנם לא סבלה את ג'יימס אך בכל זאת הם היו באותו הבית, באה בריצה אליו.

ג'יימס, שראה אותה בקושי, חייך חיוך קלוש, ועצם את עיניו....

אך לא לפני ששמע את לילי קוראת: "לא!, ג'יימס, לא! תחזיק מעמד! עוד רגע יבוא מורה לעזור לך..." קולה של לילי גווע באיטיות באוזניו של ג'יימס.

בן רגע הגיע דמבלדור, וראה את לילי רוכנת מעל ג'יימס, על סף בכי.

דמבלדור מיד דקלם את הלחש הנגדי והדימום נפסק.

לאחר מכן הקונדסאים לקחו את ג'יימס למרפאה, והשאירו את לילי עם חברותיה.

"את בסדר, לילי?" שאלה אותה קלאודיה בעדינות. 

"אני בסדר," ענתה לילי, "רק קצת עייפה. עבר עליי יום קשה. אתן יודעות, והשאירו את לילי לחשוב...

כשראתה את ג'יימס, שערו סתור על מצחו, מדמם, היא הרגישה משהו.

זאת לא היתה שנאה, וגם לא כעס. רחמים? כנראה שלא. לילי ניסתה להבין מה פשר הרגש הזה.

כשלפתע...

		הפרק הבא