סבלנות (פיקצר)

הרציף היה מלא אנשים מתרוצצים, משפחות שנפרדות לשלום מילדיהם, תלמידים מברכים זה את זה לאחר חופשת הקיץ הארוכה, חיות קוראות מהכלובים שלהן, שעה שבעליהן העלו אותן לרכבת, כשכל אחד מנסה למצוא את המקום הטוב ביותר.

לילי פוטר הצעירה לא התעסקה בזה, משום שהיא הגיעה מוקדם כדי לשים את הדברים שאיתה היא לוקחת לשנתה האחרונה בהוגוורטס.

הוריה כבר נפרדו ממנה, ועכשיו הם דיברו בהתלהבות עם דודה הרמיוני ודוד רון, שבאו כדי ללוות את הוגו. האחים שלה עזבו כבר קודם; ג'יימס שהיה צריך להגיע לפגישה במשרד הקסמים, ואלבוס שנסע לצרפת במסגרת תפקידו כעוזר לשר החוץ.

לילי עמדה לצד משפחתה, סוקרת נואשות את הקהל, אך לא היה שום סימן ממנו.
היא נשכה את שפתה התחתונה בעצבנות, ובאי ידיעה החלה לשחק עם אצבעותיה. הוא יגיע? הוא הבטיח לה שיבוא, בשבוע שעבר כשהוא ביקר בביתה. הוא הבטיח שיבוא. הבטיח. האם הוא יפר את זה?
לילי התחילה לפקפק בו. מה אם הוא שכח? תהתה, מקמטת את מצחה. מה אם הוא לא רוצה לבוא? מה אם הוא מצא מישהי אחרת? לילי העבירה את ידה בשיערה הערמוני-המבריק שלה; קצר, פרוע, הפוני שלה מכסה את עיניה היחידות מסוגן.
היא עיקמה את אחת מאצבעותיה החיוורות-ארוכות, ונשמה בחוסר סבלנות כשאפה החל לדגדג. עיניה רשפו מכעס, אך גם מפחד, כשמוחה החל לדמיין תרחישים שונים ל'למה הוא לא יכול היה לבוא'.

ללא ידיעתה של לילי, הוגו ראה את העצבנות שלה, ונד בראשו אל עבר דודו הארי.
השניים חייכו זה אל זה והארי לחש לו משהו באוזן. הוגו הנהן.

"אוי! ליל'ס!" לילי הסתובבה ברוגז.

"מה?" היא דרשה, נועצת מבטים כבדים בבן דודה המעצבן. הוגו רק חייך.

"אני ודוד הארי עשינו התערבות," הלסת של לילי צנחה. אביה מעולם לא הימר.

"מה..?" היא שאלה בזהירות, וצמצמה את עיניה אל עבר שני הגברים שעמדו לפניה, מנסים כמיטב יכולתם להיראות תמימים. הארי הנהן בהסכמה להצהרה קודמת של הוגו.

"כן, התערבנו." לילי גלגלה את עיניה.

"ו..? מה זה?" הארי משך בכתפיו, מתנהג כאילו הוא לחלוטין אינו מודע למצוקה של ביתו.
"אוח, אתם ילדותיים כל כך!" שני הגברים משכו בכתפיהם והסתובבו, מצטרפים לשיחה של האחרים כאילו כלום לא קרה. לילי גלגלה את עיניה שוב. איך הם יכלו להציק לה ככה, כשהם ידעו שהיא לחוצה כל כך? היא שילבה את ידיה על החזה שלה ונאנחה בכבדות, זועמת על האיחור שלו. היא הביטה בשעון שלה, מתנת יום הולדת ממנו, ועיניה התרחבו כששמה לב לשעה. לא יתכן שכבר כל כך מאוחר.
היא הרימה את מבטה אל שעון הנחושת הגדול שהיה תלוי מעל הרציף, קימטה את מצחה פעם נוספת, ונאנחה כשהבינה שיש לה, או ליתר דיוק – לו, רק עשר דקות לפני שהרכבת נוסעת.

"משהו לא בסדר?" קול רך לחש באוזנה, ויד חמה וגדולה חיבקה את מותניה הדקים. לילי קפצה קלות, אבל חייכה בהקלה כשרכנה לתוך החיבוק שלו. הוא חיבק אותה מאחור ונישק בעדינות את החלק העליון של ראשה.

"כלום," היא לחשה. "הכול מושלם." היא צחקק לתוך אוזנה, ההרגשה של נשימתו החמה על העור שלה גרמה לעמוד השדרה שלה להצטמרר.

"סליחה שאיחרתי," הוא לחש, לילי עוצמת את עיניה ונשאבת לתוך העולם השקט שבאחיזתו. "הייתי צריך לעשות משהו."

"מממ..." לילי חייכה, והוא לקח את אחת מידיה אליו וליטף אותה בעדינות. "זה בסדר, לפחות הגעת." הוא סובב אותה ולילי הביטה לתוך העיניים הכחולות המהפנטות של סקורפיוס מאלפוי. הוא קימט את מצחו לעברה.

"לא חשבת שאני אבוא?" לילי הסיטה את מבטה, מתביישת לנוכח קולו המאשים. סקורפיוס סובב את סנטרה בידו הגדולה, ארוכת האצבעות והכריח אותה להביט בו. "ככה חשבת?" לילי נשכה את שפתה. "לילי?"

"לא..." היא לחשה, וחשה אשמה למראה המבט מלא הכאב שהיה בעיניו. סקורפיוס הרפה מאחיזתו ופנה ללכת, אך לילי תפסה בכתפו והשאירה אותו במקומו. "סקורפ... אני מצטערת, לא הייתי צריכה לפקפק בך." סקורפיוס עצם את עיניו.

"זה כואב לדעת שזה מה שאת חושבת עליי." הוא לחש בקול שקט שלילי כמעט ולא שמעה. היא ממש הכעיסה אותו.

"אני מצטערת!" היא התחננה. "פשוט חשבתי שהבנת שאתה יכול למצוא מישהי יותר טובה ממני." עיניו של סקורפיוס נפערו בתדהמה. הוא הביט בה, מעביר יד בשיערו הבלונדיני הקצר.

"ליל... אני לעולם לא אמצא מישהי יותר טובה ממך. אני לא רוצה למצוא מישהי אחרת. אני רוצה אותך, בסדר? אף אחד חוץ ממך." הוא חיבק את כתפייה בעדינות. לילי הנהנה וחייכה אליו.

"אני אתגעגע אלייך, סקורפ." היא בחנה את פניו והתבוננה בהן מתרככות מההבנה שנותרו רק עוד כמה דקות לעזיבת הרכבת. הוא הזיז את ידיו לאורך גופה, עוטף את מותניה לחיבוק חזק. הידיים של לילי עטפו את צווארו, והיא טמנה את ראשה בעצם הבריח שלו, נושמת את הריח שהיה מיוחד לסקורפיוס; חזק ועדין באותה עת, ניחוח קלוש של הבושם שהיא נתנה לו בשנתה החמישית, וקצת זיעה. סקורפיוס לחש משהו לתוך שיערה, בעוד הוא מרחרח את צווארה. לילי נסוגה מעט, מבט שואל על פניה. "מה?" סקורפיוס חייך והניד את ראשו אליה, זרועותיו נחות על ירכיה.

"גם אני אתגעגע אלייך, לילי-אהובה." לילי חייכה אליו באהבה. היא עמדה לשאול אותו מה הוא אמר פעם נוספת, אבל קולו של אביה קטע אותה.

"ליל! נו! הרכבת עומדת לצאת בעוד דקה!" לילי נופפה בידה לעברו ואז הסתובבה להביט בסקורפיוס פעם נוספת. היא נשכה את שפתה, ואז נעמדה על קצות האצבעות, מושכת את ראשו אליה. הם נפגשו באמצע הדרך בנשיקה, ולילי תפסה נואשות בגלימתו. לילי הרגישה את ידו של סקורפיוס מרפה ממותנה, ואז חוזרת לאחר רגע ודוחפת לה משהו לכיס הגלימה שלה.

"לילי!" הארי קרא פעם נוספת והשניים נפרדו בחוסר רצון. לילי החלה ללכת לרכבת, וסקורפיוס נשאר עומד במקומו. היא נכנסה לתא שהיא שמרה עוד קודם, יחד עם הוגו וכמה מחבריהם, אבל פנתה בדלת וחייכה אל החבר שלה מזה שנתיים.

"נתראה בחג המולד!" היא צעקה מעל הרעש. סקורפיוס הנהן אליה וסימן את כיסו. לילי הייתה מבולבלת לרגע, לפני שנזכרה שהוא שם לה משהו בכיס. היא הנהנה וחזרה לתא, מתיישבת על אחד המושבים בזמן שחיכתה שהרכבת תתחיל לנסוע. מכיסה היא שלפה קופסה קטנה-מבריקה, שהזכירה מתנת יום הולדת, היא חייכה וקימטה את מצחה באותו זמן; סקורפיוס כבר נתן לה מתנת יום הולדת, והיה מוקדם מידי למתנות חג המולד. היא פתחה את המכסה הקטן והציצה פנימה, לעיניה נגלתה פיסת קלף מקופל. היא הסירה אותו ועיניה התרחבו למראה טבעת זהב מנצנצת עם אבן ברקת. עדיין מבולבלת, היא פתחה את הפתק שעה שהרכבת החלה לנוע, והתפעלה מהשאלה הפשוטה בת שתי המילים. מתעלמת מהמבטים החשדניים של הוגו, היא רצה לחלון ופתחה אותו לרווחה, לראות שסקורפיוס עדיין עומד שם, היא חייכה וצעקה מעל הרעש של הרכבת.

"כן!" סקורפיוס חייך, הרים את ידו ונופף לשלום.

הוגו קילל ברקע.

"לעזאזל, עכשיו אני חייב לו עשר אוניות."

-סוף-