מבול

שם: מבול.

פאנדום: הארי פוטר.

שיפ: אזכורים של סיריוס/OC.

ספירת מילים: 1,900 מילים.

דרוג: PG13.

הילדות הייתה כמו עסיס של פרי בשל יתר על המידה- טעמה עוד צורב את גרונו מאז אותו היום. הוא זכר חומות מכוסות צמח מטפס, ועלים בצבע דם מנקדים את הדשא הגבוה. וצליל...

רעם הגשם הניתך על הגגות נצרב במוחו של סיריוס כמו שריטה מכוערת על תקליט ישן. הוא זכר את העננים השחורים, את העשן העולה מההריסות, את ריח הרקב המתקתק הנלווה לרוחות הסתיו המרות. וקול דק, מרוחק- בכי של תינוק שאיבד את הוריו.

הוא נתלה בזיכרון האחד והיחיד הזה כאדם התלוי מעבר לקצה תהום הנשייה. זה לא היה זיכרון טוב- כלל וכלל לא- אך דווקא היעדר המתיקות בו הייתה זו שמנעה ממנו להיטמא ברגשות.

כי הסוהרים שלו ניזונו מרגשות, והוא לא עמד להיות טרף לעורבים.

שלוש ציפורים שחורות ישבו על ענף העץ אדום העלים, מוצאות מכסה מפני הגשם הקליל, עיניהם המבריקות נעוצות בו בסבלנות אין קץ.

למה הם מחכים? תהה אז, בתמימותו הילדותית.

הוא לא יצא מהתא שלו במשך אלף שנים, אבל זה לא אמר שהוא באמת היה בו. אחרי זמן מה כבר היה קשה להבחין בין המציאות לחלומות והסיוטים, והוא חי את כולם בבליל חסר היגיון.

אך כאשר אדם חולם ההיגיון של חלומותיו הוא מתוק ומושלם, ומבחינת סיריוס, זה היה עדיף מכל דבר אחר.

"היה לי חלום," סיפר ילד קטן. "צפתי במים וראיתי מגדל שחור גבוה. כל כך גבוה, שהוא כמעט נגע בשמיים. מלאכים התעופפו סביבו, אבל לא נכנסו, למרות שכל החלונות היו פתוחים, עד שמלאכים שחורים התעופפו החוצה וגירשו אותם. אתה ואני הסתכלנו על החצר דרך אחד החלונות וראינו שם איש עם שיער שחור שוכב בבוץ, ועורבים יושבים עליו. ואז רבנו, ואתה דחפת אותי החוצה..."

הוא לא יודע מאיפה צץ הזיכרון הזה, ולמה דווקא באותו היום. אולי היה זה מראה אותו מגדל שחור גבוה- כל כך גבוה שהוא כמעט נגע בשמיים- והמלאכים השחורים המסתחררים סביבו.

לכאורה לא היה קשר בין המציאות לבין הזיכרון הזה. אם היה במצב לחשוב כהלכה היה נוזף בעצמו על שהוא מעלה זיכרונות אבודים וחסרי חשיבות מאחיו במקום להתאבל על אובדנם של שני האנשים שהוא אהב כל כך.

אך בעודו יושב שפוף תחת עול המבול הניתך על ראשו, מטלטל בסירה שחוקה במים השחורים, הקפואים, לא ידע דבר מלבד רעש לבן בראשו הריק ממחשבות.

הוא לא הרגיש דבר- לא את קור המים, לא את תחושת שיערו הנדבק לפניו, לא את כובד השלשלאות שכפתו את ידיו, רגליו וצווארו. והדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו היה כיצד הוא ורגולס עמדו תחת העץ באותו יום סתווי, עם ריח הגשם באוויר, וסיפרו זה לזה את חלומותיהם. הוא האיץ בזיכרונו להתאמץ ולהיזכר איך נגמר אותו היום, בעוד אזקבן הולכת ומתקרבת על גבי גלים שחורים.

"מתי בעצם הפסקתם להיות חברים?"

נער יפה תואר נשען על אדן החלון בחינניות וצפה ברחוב שמחוץ לחנות התה. ענני גשם נסחפו בשמים, חושפים שמש אביבית בהירה שהזהיבה את השלוליות.

אוויר רענן, קריר, נשב על פניו דרך חריץ במסגרת החלון, והוא ספג אותו בהנאה. חנות התה הייתה יכולה לעלות באש והוא לא היה מבחין בכך.

"סיריוס? שמעת אותי?"

"ברור," השיב הנער, שמצא שהוא מיצה את הפגישה הזו, שהייתה משעממת עד טירוף. הוא העדיף הרבה יותר לצאת החוצה, לחפש קשת בשמיים ואולי גם את חבריו.

"נו?" בת הזוג שלו חיכתה לתשובה.

הוא משך בכתפיו. "לא יודע. אולי זה היה כשהתמיינתי לגריפינדור. או כשהוא התמיין לסלית'רין. או כשהבנתי שאני לא מתכוון לאכול את החרא שההורים שלנו מאכילים אותי- אני לא יודע. מה זה משנה, בכלל?"

בת הזוג שלו משכה בכתפיה. היא הייתה יפיפייה אמיתית, ומשעממת עוד יותר משהייתה יפה. "אני רוצה להכיר אותך, זה הכל."

סיריוס חשב שהיא לעולם לא תוכל להכיר אותו באמת. הזכרת אחיו הייתה הקש ששבר את גב הגמל, והוא תירץ תירוץ כדי להפסיק את הפגישה באמצע.

"אל תדאג," קרקר האיש שישב על הספסל לידו. סיריוס היה לכוד בינו לבין הילאי חמור סבר; לזר הייתה גיבנת, עין הזכוכית וקרחת מוכתמת. "כאן אין גברות, בחור. השיער היפה ש'ך לא יחסר 'ך."

הוא צחקק, צחוק חלול ומטריד. סיריוס הסתכל עליו, כלי חסר תוחלת.

"נו, אז איך אתה הגעת לכאן, יפיוף?" הזר המשיך בניסיונותיו לפתח שיחה. הוא הדיף ריח מאד לא נעים, ושיניו היו מאד צהובות. "הבעל תפס 'תך מנסה לברוח דרך החלון של אגברת שלו?" הוא צחק עוד צחוק יבש.

סיריוס לא ענה.

"נו? שפוך ת'זה, בחור."

"עשיתי טעות." הקול היה מרוחק, זר וחסר רגש, כאילו כלל לא היה שייך לסיריוס.

הזר צחק בפעם השלישית. "הו, הו, כן- על טעויות צריך לשלם."

לאחר זמן קצר הכניסו אותו לחדר מעופש. ראשונים הלכו הבגדים- מכנסי הג'ינס והמגפיים, מעיל העור והקמע שלילי העניקה לו ליום ההולדת, אותו תמיד ענד סביב הצוואר. בשרוך הקמע דבק ריח של נפתלין ושל הבושם של לילי, וניחוח מרוחק שתמיד הזכיר לו את ריח פלומת השיער של הארי התינוק.

הלבישו אותו בבגדים דהויים, דקים, בעלי ניחוח עבש. הוא לא התנגד, גם כשכפתו אותו לכיסא וגזזו באכזריות את שיערו הרטוב. הוא צפה בתלתלים השחורים צונחים לחיקו, וחשב על שיערו של רגולס, תוהה האם הוא עדיין מפוזר על חלקת אדמה יתומה כל שהיא, או האם היא כבר נרקבה, כמו כל שאר גופו.

"בזיעת אפיך תאכל לחם..." הקול התקף הדהד בגומחות התקרה הגבוהה של המבנה העתיק. סיריוס, שישב שפוף בספסל האחרון ביותר, שמע אותו בברור. "עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת. כי עפר אתה ואל עפר תשוב..."*

המתפללים החלו להתפזר בסוף הדרשה. סיריוס נשאר לשבת גם כשכולם עזבו, והשמש החל לטאטא את הרצפה. הוא צפה בכומר משוחח עם אנשי קהילתו ולבסוף נעלם בדלת שמאחורי הפודיום, מתלבט האם לגשת אליו, ולבסוף החליט שלא.

"אפשר לעזור לך, אדוני?" התעניין השמש בעדינות.

"לא," ענה סיריוס, ובתוך תוכו גיחך במרירות. "אי אפשר לעזור לי."

"אולי מוטב שתדבר עם הכומר, אם כך אתה מרגיש."

"קרוב משפחה שלי מת." סיריוס לא ידע שהוא מתכוון לומר את המילים עד שאמר אותן.

"אם אדם יקר לך נפטר-"

"לא אמרתי שהוא היה יקר לי."

השמש התיישב על ספסל העץ, ברכיו גונחות מהמאמץ. סיריוס הבחין שהוא מבוגר מהכומר בשנים רבות- אדם מבוגר מידי בשביל לעבוד בעבודה שכזו. אך היו לו פנים נעימות, עדינות, ובעניו הייתה הבנה.

"פעם היה לי דודן," הוא סיפר. "ארני. הוא היה אופנוען. הוא היה יהיר, רכושני, וחסר רגש- לא חיבבתי אותו בכלל. ובכל זאת, בכל פעם שהייתי פוגש בו הייתי מפציר בו לכבוש קסדה כשהוא נוהג באופנוע שלו- אתה מבין, הייתה לו נטייה לרכב בפרעות. הוא מעולם לא הקשיב לי, עד היום בו מצא את מותו כשראשו נחבט בכביש במהלך סטייה פשוטה מנתיב הנסיעה. זה לא היה הורג אותו, אם היה כובש קסדה. זה מה שהרופא אמר. "

"חבל שלא יצא לך להגיד לו 'אמרתי לך'," אמר סיריוס בהומור מריר.

השמש לא היה משועשע. "לא הזלתי עליו דמעות," הוא סיפר. "והוא לא חסר לי ככל, אני מודה. אך אני לא מרשה לעצמי לשכוח אותו, ומאז אני מעביר כאן הרצאות על זהירות בדרכים..."

סיריוס אמר לעצמו שזה סיפור מגוחך, ולא הודה בפני עצמו שהוא נדהם מהדמיון בין הסיפור הזה לסיפור שלו.

"מה אתה מנסה לומר?"

"אני מנסה לומר שכל דבר שאני חווים עשוי להיות שיעור. גם אם האדם שאיבדת לא היה יקר לך, נערי, עליך להתאמץ למצוא את השיעור שאובדן זה מלמד אותך."

סיריוס שקל לספר לו מה קרה לרגולס. הוא שקל לספר שלא טרח לנסות לשנות את דעתו של אחיו כשקיבל את ההחלטה לקחת על עצמו את הנחש והגולגולת.

"חשבתי על כך," הוא דמיין את עצמו מנסה להסביר נואשות. "התלבטתי... אבל עד שהחלטתי היה מאוחר מידי, הוא כבר היה אחד מהם-"

"היית צריך לנסות," הוא דמיין את השמש הזקן נוזף בו. "הוא היה אחיך. הייתם קרובים פעם, הוא היה עשוי להקשיב לך. הוא מת באשמתך."

המחשבה עוררה בו בחילה. הוא הודה לשמש ועזב במהירות האפשרית, יחדיו תחובות עמוק בכיסי חליפתו.

"ממהר לאן שהוא, בלק?" דרש קול שעלה מאחוריו בעודו יוצא מהמבנה. הוא סב וגילה את ג'יימס נשען בחינניות על קיר הכנסייה החיצוני. לצידו עמד רמוס, שלו ונעים כתמיד.

"קרניים. ירחוני," פלט סיריוס.

"אתה נראה מופתע לראות אותנו," אמר ג'יימס בחיוך, מצמצם את המרחק ביניהם ולוחץ את ידו של סיריוס. "חשבת שנשאיר אותך לבד ביום כזה?"

"אתם לא צריכים-"

"אתה תמיד נוטה לשכוח שאנחנו חבריך," אמר רמוס, משכך מייד את הצורך של סיריוס להציג בפני העולם שריון בלתי חדיר. "הוא היה אחיך, גם אם לא הייתם קרובים."

באותו הערב לילי הציעה לסיריוס מיטה על הספה בסלון הבית שלה ושל ג'יימס. הם אכלו ארוחת ערב עליזה, וסיריוס שיחק עם הארי לפני שלילי השכיבה אותו לישון.

גשם ירד באותו הלילה, מקיש על החלון ללא לאות. בעודו שוכב על יצועו, סיריוס צפה בצלליתו המשתקפת בקודרות על התקרה החשוכה. הוא תהה האם גם במקום בו רגולס נמצא יורד גשם.

גשם. נראה שבאזקבן לעולם לא מפסיק לרדת גשם.

הוא המציא עליו סיפור. הוא סיפר כיצד לאחר טביעת יבשת אטלנטיס האגדית נשאר ממנה רק סלע אחד, עליו הצטופפו האנשים ששרדו את זעם האלים. הסלע היה קטן, והם היו רבים, אז הם החליטו לבנות מגדל גבוה מאבן שחורה- מגדל שהגיע כמעט עד השמיים- ובו הם חיו.

אך השורדים התקיימו בסבל בלתי פוסק. הכאב על אובדן ארצם, בתיהם ואהוביהם היה קשה מנשוא- הרגשות סערו בהם כים שזעם האלים עוד לא שכח ממנו, מכבידים על חייהם, חונקים אותם. לא היה דבר שרצו יותר מאשר להפסיק להרגיש.

שנים ארוכות של יגון וכשפים עשו את עבודתם, ולבסוף השורדים לא הרגישו יותר. לא עצב ולא שמחה, לא אהבה ולא שנאה- רק חוסר רגש ריק ומבורך. הם הפכו לישויות ריקות, ללא מחשבות ורצונות, ואפילו את שמותיהם איבדו. 

אך ביחד עם רגשותיהם איבדו גם צריכים אנושיים אחרים; אוכל היה עפר בפיהם ומשקה לא יכול היה להרוות את צימאונם. הם ניזונו מרגשותיהם של בני אדם אחרים, שתעו אל המגדל במקרה, ומצאו את עצמם כקליפה ריקה מתוכן.

והאלים, שראו את כל זה, בכו; כי נקמתם הניבה פרי ביאושים נורא שעתיד היה להכתים את הבריאה לנצח נצחים. ומאז דמעותיהם נופלות ביגון על הסלע אשר לא יטבע.

לא היה לו איך לכתוב את הסיפור, אך הוא נצר אותו בראשו, בתוך אותה התיבה הזהובה שהכילה את הזיכרונות, הרצונות והמחשבות שסוהריו לא יכלו לגזול ממנו. כך ידע שלא משנה כמה זמן ירקב בגיהינום הזה, אף פעם לא יישכח מדוע הגיע לשם.

גם אם מראה פניהם של לילי וג'יימס התעמם כבר בזיכרונו, ושמו של פיטר היה רק שק הברות עבורו, יזכור שהיו לו חיים לפני שהגיע לסלע אשר לא יטבע.

הילדות הייתה כמו עסיס של פרי בשל יתר על המידה- טעמה עוד צורב את גרונו מאז אותו היום. הוא זכר חומות מכוסות צמח מטפס, ועלים בצבע דם מנקדים את הדשא הגבוה. וצליל...

צחוק של ילד. שני ילדים. שני ילדים שחורי שיער משחקים בגשם.

שלוש ציפורים שחורות ישבו על ענף העץ אדום העלים, מוצאות מכסה מפני הגשם הקליל, עיניהם המבריקות נעוצות בזוג בסבלנות אין קץ.

למה הם מחכים? תהה אז, בתמימותו הילדותית.

"היה לי חלום," סיפר ילד קטן. "צפתי במים וראיתי מגדל שחור גבוה. כל כך גבוה, שהוא כמעט נגע בשמיים. מלאכים התעופפו סביבו, אבל לא נכנסו, למרות שכל החלונות היו פתוחים, עד שמלאכים שחורים התעופפו החוצה וגירשו אותם. אתה ואני הסתכלנו על החצר דרך אחד החלונות וראינו שם איש עם שיער שחור שוכב בבוץ, ועורבים יושבים עליו. ואז רבנו, ואתה דחפת אותי החוצה..."

"...יש לך חלומות מטופשים," קבע ילד מבוגר יותר. תלתל שחור רטוב נדבק למצחו.

"לא היית דוחף אותי, נכון?"

"לא. אבא אמר שאני צריך לשמור עליך." הוא נענש בחומרה על ידי אביו בפעם האחרונה בה לא השגיח על אחיו הקטן כהלכה. אחיו הקטן מעולם לא נענש כך.

גשם אותו היום הרווה את ניצן התיעוב הרך שכבר אז החל ללבלב בליבו הקטן של הילד.

הילד הקטן חייך. זה היה חיוך תמים, עדין, מפציע כמו שחר בתוך הפנים החיוורות והחולניות.

"אתה תמיד תשמור עלי, נכון, סירי?"

אפילו בחלומותיו לא יכול היה לזכור איך הסתיים אותו היום. הוא זכר רק את העלים האדומים והשמיים האפורים, והמבול- המבול שנפל על העולם כמו דמעות שאף פעם לא מפסיקות לזלוג.

דמעות של חרטה על טעות שנעשתה, על נקמה שהשתבשה באופן מחריד. חרטה על משהו שמישהו היה צריך לעשות לפני זמן רב, ופספס את ההזדמנות האחרונה לתקן טעות אחת, לאחות סדק אחד, שאולי היה מחזיר את הכל הדברים לצורה בה היו פעם.

___

*מתוך בראשית ג' 19.