סיפור אהבה

שם: סיפור אהבה.

פאנדום: הארי פוטר.

שיפ: רון/ הרמיוני.

דרוג: PG.

 *

להרמיוני גריינג'ר היה זיכרון מיוחד מאד. הוא התרחש בלילה סתווי כשישבה לצד אביה על מושבי הפלסטיק של מעברות התמזה בסוודר לבן וחצאית וורודה שהיא לא לבשה מאז יותר. היא לא ידעה למה דווקא הרגע הקצר הזה נחרט עמוק כל כך בזיכרונה, ולמה שימש כזירה לכל כך הרבה מחלומותיה בבגרותה, אבל הוא תמיד היה שם, מההתחלה עד הסוף.

זוג אוהבים נשענו על מעקה גשר לונדון, שלווים וחסרי תנועה על רקע העיר שלעולם לא עוצרת. הרמיוני הקטנה לא יכולה הייתה להתיק מהם את עיניה בעוד המעבורת חולפת תחת הגשר; זה כנראה היה רגע התעלות בשבילה, כי היא יכולה הייתה לראות את פניה המנומשות, ענייה הפעורות האדומות מדמעות, מוארות על ידי אורות העיר כאילו צפתה בכל זה מלמעלה.

הגבר ליטף את לחיה של האישה בעדינות, כרפרוף כנפי פרפר, והיא הביטה אל תוך עניו לפני שהמעבורת עברה תחת הגשר, והמחזה התפוגג. אך הוא הטביע חותמת עמוקה בליבה של הרמיוני- חותמת אישור על כך שלא משנה כמה עצובה ובודדה תהיה בחייה, יש דבר בעולם שבשבילו שווה להמשיך הלאה.

בניגוד לזיכרונות שגרתיים, שהפכו לעמומים עם הזמן, הזיכרון הזה רק הלך ונהיה חד וברור יותר בכל יום. מתי שרק רצתה היא יכולה הייתה לעצום את ענייה ולראות את אורות העיר המרצדים על האדוות שיצרה המעבורת במים השחורים ועל מעילי הגשם של הזוג, את שיערו של הגבר המתנופף כמו עלוות עץ ברוח והחוטים הכהים של שיערה של האישה החוצים את פניה השלוות. גם שנים לאחר מכן, לאחר שגילתה הרמיוני את חדוות הקריאה, לא הצליחה למצוא שום ספר או סיפור שיכלו לגרום לה להאמין שהאהבה אכן קיימת טוב יותר מהתמונה האחת והיחידה הזו.

התמונה הזו ליוותה אותה לכל מקום. היא קוננה במוחה כשחשה בודדה בבית הספר, כשישבה לבדה בספרייה וחיפשה הוכחות נוספות לקיומה של אהבה, כשהלכה לבד הביתה בסוף היום כשצחוק בני כיתתה רועם הרחק לפניה. הוא תמיד היה שם להסיח את דעתה עד שתוכל לשקוע שוב בספר סוחף או בסרט מרגש. הוא צץ בדמיונה בכל פעם ששמעה צליל מוסיקה שעשה לה חשק לרקוד, גם כשלא העזה. כי ריקוד היה חלום שחלף מחייה מהר מידי, כמו עלה נידף ברוח.

הרמיוני אהבה לחשוב שנולדה עם חדוות הריקוד. לא כי אהבה להתנועע במיוחד, או רצתה שכולם יסתכלו עליה, אלא כי מאז ומתמיד אהבה לחשוב שכל ריקוד מספר סיפור. והרמיוני אהבה סיפורים.

בעיני הילדה בקטנה, כל תנועה הייתה מילה. לפעמים גברים ונשים רקדו קרוב, כאוהבים בפארק, ולעיתים רקדו בנפרד אך בתיאום, כחברים. לעיתים תנועותיהם נלחמו אלה באלה, כמתווכחים. בכל מקום בו נתקלה בריקוד היא הייתה עוקבת אחרי הסיפורים האלה בשקיקה, מאבדת מייד עניין בכל דבר אחר. ויותר מכל, היא רצתה להיות חלק מסיפור כזה.

אך ברגע שכף רגלה דרכה בתוך הסטודיו לריקוד, אחרי תחנונים רבים להוריה, היא נמצאה לא מתאימה. הגב שלה מעולם לא היה זקוף מספיק, תנועותיה לא מדויקות מספיק, היא הייתה גבוהה ביחס לבנות גילה, והזדקרה מתוך שורת הרקדניות כמו קוץ בערוגת וורדים, בפקעת שיערה המקורזל שתמיד השתחרר ומסגר את פניה וחיוכה הבלתי- פוטוגני.

היא הייתה נלהבת, בקושי שולטת בידיה ורגליה הצומחות במהירות, ונהגה לפגוע דרך קבע בבנות שסביבה. אף אחת לא הייתה מוכנה לעמוד לידה בזמן השיעור, במיוחד בגלל שיצא לה מוניטין של ילדה שדברים מוזרים ומפחידים קורים סביבה; מראות הסטודיו מתנפצות כשהמורה מעירה לה בחריפות, פצע מגעיל צומח על שפתה של ילדה יפה לצידה המציינת בפנייה שהיא לא מבצעת את התרגיל נכון. דברים רעים נטו לקרות למי שהרגיז אותה, והיה בזה מן הנחמה מאז ומעולם.

אך ביום בו המורה אמרה לה לשבת על ערמת המזרונים בצד ולהסתכל בשיעור כי "לא יעלה על הדעת להכניס פיל לשיעור בלט", הרמיוני ידעה שלעולם לא תשתלב.

היא יצאה מהשיעור אל הלילה הקר ובכתה במכונית של הוריה. אביה נבהל מהתנהגותה הקיצונית, והחליט לקחת אותה לשייט בתמזה, כדי לנסות להרגיע אותה. אך לא האוויר הצח שנשב מעל המים ולא קול השקשוק של המים כנגד בטן המעבורת הם שהרגיעו אותה, אלא אותה תמונה של הזוג המביט אל תוך המים, אשר גרמה לה להבין שלא תלך לסטודיו לריקוד יותר לעולם.

סוד ההשתלבות בחברה היה סוד שהיא מעולם לא פצחה. היא קראה כל כך הרבה ספרים על העולם, וידעה כל כך הרבה על האנשים שבו ואיך הם חיים, אז מדוע לא יכולה הייתה ליישם את הידע הזה כדי לרכוש חברים? זה היה פרדוקס שלא הצליחה להבין; ככל שקראה יותר על אהבה וחברות, כך הייתה רחוקה יותר מלהשיג אותם.

אולי לכן כאשר הגיעה להוגוורטס היה לה רק רצון אחד- לדעת כמה שיותר על העולם המסתורי והבלתי- אפשרי בו מצאה את עצמה. אין יותר רומנים מלאי תשוקה, לא סרטים שגורמים לדמעה לזלוג, רק ידע מוצק ופרקטי. כי אם באמת קיים קסם בעולם, היא לא יכולה הייתה להמשיך לשקוע בחלומות על קיומה של אהבה.

אך לא משנה כמה מציאותית ועניינית הציגה את עצמה, לא יכולה הייתה למנוע מחלום תועה על רומנטיקה להתגנב למחשבותיה. לכן היא ניסתה להימנע כמה שיותר משהות עם בנות רכלניות בנות גילה, והעדיפה באמת ובתמים לדבוק בחברים בני המין השני.

הארי ורון. היא באמת לא יכולה הייתה למצוא זוג חברים שהתעניינו פחות ברומנטיקה.

"אני מרחמת על מי שתסכים לצאת איתכם," היא הייתה אומרת להם בגלגול עניים בעודם עושים משהו ילדותי ומטופש במיוחד, כמו להתקוטט בצחוק על צפרדע השוקולד האחרונה או לדמות את עטי הנוצה שלהם לניבים מפלצתיים במקום להכין את שיעורי הבית. אך בתוך תוכה הייתה צוחקת- מתגלגלת מצחוק- ואומרת לעצמה ששנות הבדידות בעצם לא היו כאלה נוראיות, כי בסופן חיכו לה השניים האלה.

אך הסיפור של הזוג על הגשר לא הרפה ממנה. ככל שהשלושה התבגרו, כך היה לה קשה יותר להדחיק אותו. במיוחד כי בשלב מסוים, תחום עניין חדש התווסף לתחומי העניין של הארי ורון.

בנוסף לקווידיץ', עשיית שטויות וחיפוש אחר צרות והרפתקאות, עכשיו הארי ורון התעניינו בנושא חדש ומרגש- בנות.

*

"הרמיוני, את... בת."

"הבחנה חדה להפליא, רונלד."

זה היה מוזר לראות את רון מבין, אחרי ארבע שנים של הכרות, שהיא בחורה.

בעבר היא הרגישה מאד נוח עם העובדה שהייתה אחת מהם, חברה שלהם בזכות עצמה, ולא עוד אחת מהבנות הנתלות על צווארם של בנים בשביל למלא איזה כלי של תשומת לב עם חור בתחתיתו. אך מצד שני, היא לא יכולה הייתה שלא לחוש תחושת שביעות רצון מוזרה בעוד רון בוהה בה כשאוזניו אדומות, גם אם ההבנה הגיעה מאוחר מידי, והיא כבר נענתה לחיזוריו המחמיאים עד להתפקע של וויקטור קרום.

אבל האם הייתה נענית להצעתו של רון, אם היה מציע לה להיות בת זוגתו לנשף לפני וויקטור? היא לא הייתה בטוחה בכך.

באותם ימים של התרגשות לפני הנשף היא עשתה את מה שעשתה הכי טוב- העמידה פנים שהיא עסוקה בקריאה ולימודים. אך פעמים רבות מצאה את עצמה מציצה בהארי וברון מעבר לשולי הספר, צופה בהם בעודם סורקים את סביבתם ומנסים להחליט את מי כדאי לרון להזמין לנשף. הדרך בה הסתכל רון על הבנות האחרות גרמה לה לחוש זעם, אשר עדיין קינן בתוכה כשדיברה עם וויקטור ונענתה להצעה שלו.

אך במחשבה לאחור, היא לא הבינה מה היה פשר הקנאה הזו. רון היה כה גמלוני, נבוך, ההפך הגמור מחינני. שהייה בחברתו הייתה עשויה להיות מביכה עד דמעות. היא לא יכולה לראות את עצמה עומדת איתו מחובקת על גשר לונדון מעל התמזה, כשרוח הסתיו בשיערם.

מצד שני, וויקטור אולי לא היה הנער היפה ביותר בעולם, אך הוא בהחלט ידע איך להתייחס לנערה. היה דבר מה בפניו הזועפות שהזכיר לה את המים השחורים של הנהר, ואת צליל עלי השכלת הנגררים על המדרכות ברוח. או שכך ניסתה לומר לעצמה. כי לא היה בא בחשבון שהייתה נכנסת לאולם הגדול בחג המולד על זרועו של רון וויזלי, ובטח שלא רוקדת איתו.

איזה מן סיפור היו מספרים? זו בוודאי הייתה יוצאת מן קומדיה עלובה ובלתי מוצלחת בעליל.

לא, היא לא הייתה מעוניינת ברון מההתחלה.

לפעמים לא יכולה הייתה להדחיק מדמיונה מחשבות על איך היו נראים כזוג, רק בגלל שכולם כל הזמן אמרו מאחורי גבם שבסוף הם יהיו ביחד. היא התפתתה לרצות אותו- היה כל כך נוח להיות איתו או עם הארי- אך היא מנעה זאת מעצמה בהחלטה שהם לעולם לא יצליחו כזוג.

היא לא רצתה אותו, אבל בכל זאת, היא לא יכולה הייתה לסבול לראות אותו עם מישהי אחרת.

"אתה חושב שאני יוצאת מדעתי?" היא שאלה את הארי בעודם חולקים כורסא בחדר המועדון של גריפינדור, נקודת תצפית מעולה על המקום בו רון ולבנדר ייצרו דבק מגע ובו בזמן על הפינה בה ג'יני ישבה כשפניה בידיה ושיערה גולש סביבה כווילון, מוקפת בחברותיה המנחמות, המנותקות ממנה לחלוטין.

"לא," הוא אמר, מציץ מעבר לכתפו בג'יני וחוזר לשקוע בהרהוריו הכבדים הקשורים לדמבלדור ולסיריוס ולוולדמורט ולמרלין- יודע מה עוד. הם היו בני שש עשרה, אבל הרמיוני חשבה שהארי יכול היה להיות באותה המידה בן שישים כשהבהוב האש באח העמיק את קמטי המחשבה שבמצחו. 

"אתה באמת עוזר לי מאד," היא אמרה וניסתה להתרכז בספר שלה, אבל לא הצליחה. ענייה נמשכו אל רון ולבנדר כמו מגנט, והיא חשה צורך לבכות. "גם אתה מרגיש ככה לפעמים? שאם הייתה לך הזדמנות עם ג'יני, לעולם לא היית לוקח אותה?"

"לא. בגלל שכפי שאת יודעת- אני לא מפחד מכלום." משום מה זה מאד הצחיק אותו, והיא הבינה שהוא סרקסטי.

"לא ענית על השאלה שלי."

"הייתי מעדיף להמשיך להסתכל עליה מרחוק לנצח מאשר לראות אותה דוחה אותי. דברים לעולם לא יחזרו להיות כמו פעם," אמר הארי, מסיר את משקפיו ומנקה אותן בעצלתיים. "אבל במלוא הרצינות, הרמיוני- מה אני כבר מבין?"

"אתה באמת לא מבין כלום." היא דחפה את פניו בכף ידה וחשה אותו מחייך.

*

היא מעולם לא חשבה שהיא ורון נועדו זה לזו. וכשהמלחמה פרצה במלוא העוצמה, וחיזיון הזוג שעל הגשר הוכתם בדם, היא לא האמינה שלכל אחד בעולם יש מישהו שרק מחכה שימצא אותו. כשהדם ניגר ברחובות ובני אדם מתים בלי סיבה, כנראה שהאהבה לא באמת קיימת.

אולי הרגע בו חזתה על הגשר באותו לילה סתווי בילדותה היה בסך הכל שמחה רגעית, הבלחה קצרה של רומנטיקה ששברה רק לרגע שגרה קודרת של שני אנשים עצובים.

והאם זה בכלל משנה? רון היה ידיד מגונן, בן זוג נאמן, בעל אוהב, אב מסור. אולי נועדו להיות ביחד, ואולי לא, אבל היה להם טוב ביחד- באהבה, במריבות, בתשוקה, בחילוקי הדעות, פריקת הכעסים והסליחה. האם כל אלה לא חשובים יותר מרומנטיקה?

רגעי רומנטיקה הפכו נדירים יותר ככל שהיו זמן רב יותר יחד, אבל זה לא היה נורא כל כך. לפעמים הם עדיין השאירו את הילדים אצל אימא של רון ונפגשו עם הארי וג'יני או עם נוויל או לונה לארוחת ערב או משקה, ואז היו נוסעים במונית למרכז לונדון ומטיילים קצת, רבים קצת, משוחחים או זועפים. ואז היו מגיעים לגשר לונדון ומסתכלים בהבהוב האורות הכתומים על המים השחורים, וכשסירות שעשועים היו חולפות מתחת הרמיוני הייתה נזכרת בילדה קטנה בחצאית וורודה שהביטה למעלה בעניים אדומות מדמעות, ורון היה שואל אותה למה היא מחייכת, או למה היא עצובה. היא הייתה עונה לו שזה שום דבר, כי מעולם לא סיפרה לו על חלומה. אז הייתה מציאה שיחזרו אל הילדים, או הביתה למיטה, או שילכו לאן שהוא לרקוד. הצעה כזאת הייתה מעלה חיוך על פניו של רון, והוא היה מלטף את שיערה או מנשק אותה, או מסחרר אותה מסביב בחינניות מפתיעה, והיא הייתה מאמינה שמשהו בו יודע על חלומה הישן, שבעצם מעולם לא הרפה ממנה- זוג אוהבים בני בלי גיל רוקדים על גשר לונדון, לנצח.