עתיד

זה הייה בוקר 1 בספטמבר,שנת 2297.

ליז,תלמידה בת 11, עדיין בקושי האמינה.

נכון, עבר חודש שלם מאז שאדם עגול פנים נכנס לביתה, והושיט לה מכתב,ובו הייה כתוב,בדיו ירוקה כהה,שהיא קוסמת... בהתחלה היא חשבה שזה מוזר. טוב,היא עדיין חושבת שזה מוזר.

היא פיהקה,והביטה בשעון המעורר שעל השידה. השעה- 9:23 . ליז חייכה. לפנימייה הזו יש יתרון. סוף סוף אני יכולה לקום מתי שבא לי. חשבה.

ליז לקחה את המזוודות שלה,בנוסף לכלוב גדול שהייה קל מכפי שנראה,ובתוכו ינשוף גדול ורחב כנפיים.היא ירדה במדרגות,למטבח.

אמא שלה,אבא שלה ואחיה התינוק כבר היו שם. אבא שלה טיגן ביצה. אמא שלה ערכה את השולחן,ואחיה התינוק שתה חלב.

''בוקר טוב.'' אמרה ליז בפיהוק.  אימה ואביה חייכו אלייה. בן,התינוק,שעוד לא לגמרי ידע ללכת,ניסה לרוץ, אבל במקום זה יצא לו מן דישדוש כזה. ''ליסי!'' אמר וניסה לחבק אותה,אבל הידיים שלו היו

קצרות מדי. בן לא הצליח לומר ''ליז'' אז אמר ''ליסי''

שעה לאחר מכן, המשפחה עמדה בין הרציפים תשע לעשר,במחסום המפריד בין שני הרציפים. ליז לא חששה מהתנגשות בקיר,למקרה שטעו ברציף. היא רצה,ואפילו לא הרגישה רצון לעצום עיניים. היא

רצתה לוודא שכל זה אמיתי.

כשליז עברה דרך הקיר,היא לא הרגישה כאילו היא עברה דרך קיר,אבל הנה זה. רציף תשע ושלושה רבעים.

על המסילה עמדה רכבת ארוכה. ליז נכנסה. היא הבינה שהרכבת עמדה ליסוע,כי כל התאים היו מלאים,חוץ מתא אחד,שהייתה בו רק תלמידה בגילה בערך,שקועה בשינה עמוקה.

ליז העדיפה את זה על להדחס לתא מלא מתבגרים קולניים.

בערך באמצע הנסיעה, אישה שמנמנה וחייכנית, מובילה לפנייה עגלה עמוסה ממתקים משונים. ליז החליטה לנסות כמה. היא הוציאה מכיסה כמה מהמטבעות המשונים האלו,אוניות וטרמשים.בעצם,אוניות וחרמשים.

היא פתחה חבילה של סוכריות בכל הטעמים. היא בחרה אחת בעטיפה ירוקה בהירה,בציפייה לטעם מנטה. איכס! טעם דשא.

כשהרכבת נעצרה ליד אגם גדול,שמעברו השנ טירה שגם מהמרחק הרב,נראתה ענקית.

אותו איש עגול פנים שנתן לה את המכתב,הוביל אותם לסירות. לרגע הייה נדמה לליז שהיא רואה תנועה חשודה במים.

''תזהרו מהדיונון!'' אמר האיש.

דינון? חשבה לעצמה. לא היית צריך להזהיר אותנו קודם?

חציית האגם עברה בשלום. ליז ראתה את הדיונון, וכמעט ולא פחדה,אפילו שהוא לא הייה סתם דיונון,אלא דיונון ענק.

אישה זקנה ממש,עתיקה פשוט,פתחה את הדלת,ובלי דיבור רב מדי,הובילה אותם לשרפרף נקי. אבל המצנפת שהניחה לראשם, הייתה בדיוק ההפך מנקייה.

פתאום ליז,שהייתה שקועה במחשבות,קלטה שהקריאו את שמה ושכולם מחכים בחוסר סבלנות שתניח כבר את המצנפת על ראשה.

ליז,מסמיקה,התיישבה והניחה על ראשה את המצנפת. המצנפת,בלי שהות,צעקה, ''גריפינדור!''....

ליז מיהרה להתיישב בשולחן הכי שמאלי......

כעבור שלוש וחצי שנים

ליז התעוררה. היא הביטה בכילה סביב מיטתה,ותהתה למה התעוררה בשלוש בלילה.

אה,נכון,היא השאירה את עט הנוצה בחדר המועדון. היא מהרה לרדת במדרגות. עט הנוצה הייה זרוק על אחת הכורסאות האדומות. היא לקחה אותו,ועלתה על בהונותיה למגורי הבנות.

כולם התאספו סביב המיטה שלה,שכילותיה היו קרועות בגסות,שידתה הפוכה ומצעיה מרוטשים,וסכין הושלכה בדיוק במקום שבו כמה שניות קודם לכן היא ישנה.

ליז חדת האבחנה,שמה לב לשערה שחורה,עבה מתולתלת וגסה,שנדף ממנה ריח מבחיל. וזאת לא הייתה שערה שלה.

ראש הבית,עגול הפנים,עלה למגורי הבנות,ואמר: ''ליז,המנהלת קוראת לך.''

כשירדה במדרגות,תהתה.

מה המנהלת רוצה ממנה? מי פרץ למיטה שלה? ומה בכלל קורה שם?

		הפרק הבא