אני, רק אני

הלכתי ברחוב וראיתי את חבורת המקובלים מתקרבת אלי מהצד השני של הרחוב.

אני לא הכי מקובל בעולם. טוב, זה לא בדיוק נכון, כולם מכירים אותי אבל לא ממש מסמפטים אותי.לדעתי אני צריך להציג את עצמי, קוראים לי ריק - קיצור של רוקו (אני יודע שזה שם מוזר אבל אין לי מה לעשות), אני בן 14, לא כל כך גבוה, עם שיער חום - בלונדיני חלק, עור שחום ועיניים ירוקות כהות, כמעט שחורות.
אני גר עם דוד שלי כי אמא שלי מתה בלידה ואבא מת ביום שנולדתי בתאונת דרכים. אנשים מרחמים עלי, אבל לא זכיתי לראות את ההורים שלי כך שאני לא מכיר אותם או מתגעגע אליהם.
דוד שלי בחר לי את השם שלי. לא יודע למה הוא קרא לי ככה וזה גם לא מעניין אותי.בוא נחזור לסיפור. אני וחבורת המקובלים לא הכי מסתדרים. הם חבורה של נערים ונערות שחושבים שמותר להם הכל.הם אוהבים להציק לכולם ואני מטרה ממש טובה כי אין לי הורים אלא רק דוד מטורף שנתן לי שם מוזר.
אין לי חברים אז אין לי עם מי לדבר ואני ממש מתרחק מאנשים, ככה שחושבים שאני איזה פריק.חבורת המקובלים הלכה מולי וכבר ראיתי את הצחוקים ואת האצבעות המונפות לכיווני." הי פריק!" צעק אחד מהם, לדעתי אריק. חבורת המקובלים כוללת את אריק, ביורן, ג'ו,ג'ורג', לי, ג'וליה, אנג'לינה, ג'ניפר, סמית', אדוארד ועוד כמה בנות.ניסיתי להתרחק אבל הם ממש התקרבו אלי. "מה קורה ריקי?" שאל ביורן בטון מלגלג. "בסדר" עניתי בלי להסתכל. "מה קורה עם הדוד המטורף שלך?" "הוא לא מטורף" עניתי בכעס."כן בטח" גיחכו כולם חוץ מג'וליה.
פתאום ראיתי מזווית העין משהו צהוב ענק מתקרב. "זהירות!" צרחתי ואז האוטובוס פגע בנו והכול נהיה חשוך.

		הפרק הבא