הקיץ שלפני השנה השביעית

יש לי מערכת יחסים אוהבת

החיים שלי דפוקים.

ברצינות. אם הייתי לונה פארק, אף אחד לא היה רוצה לבוא. אפילו אם הכניסה הייתה בחינם. וזה דבר פשוט עצוב, לא?

עכשיו אתם בטח חושבים, `זה לא יכול להיות כל כך גרוע.` ובכן, תכינו את עצמכם ל-`אמרתי לכם` כי אני יכולה לתת לכם מושג מהם החיים שלי בכמה פסקאות ואתם תראו למה אני מתכוונת.

עכשיו,לפני שאתחיל להתלונן, אני אתחיל בלספר לכם כמה דברים טובים על החיים שלי. אני מניחה שאני לא נראית משהו יחסית לבת שש עשרה. אני מתכוונת, אני מקבלת מחמאות בעיקר על השיער והעיניים שלי. אבל שוב, המחמאות האלה באות בדרך כלל מבנים. ואל תטעו, בנים (ברבים), לא מחמיאים לי בקביעות פה ושם... כי זה לא יהיה נכון. לא. מבינים, יש בן אחד מבית הספר שיש לו סוג של אובססיה איתי. זה אומר מחמאות, כמובן, (אני מתכוונת, איזו מן בת עשרה שפויה לא תרצה שיהיה בן שיזיל עליה ריר, נכון?), אבל זה יוצא משליטה. יוצא משליטה במובן כזה שאף בן אחר לא מעז להתקרב אלי. וזה ככה כבר שנים!

הו, תראו, התחלתי להתלונן כבר עכשיו. מצחיק איך שזה קורה.

אוקיי, נצטרך לשמור את הפטפטת הזו לפעם אחרת כי לא ראיתי את הבן הזה במשך כבר כמעט חודש. מה שאומר שהוא לא יכל לעצבן אותי.

אז זו אני בפסקה אחת. תסכמו לכם.

לא משנה עד כמה אתם חושבים שאתם יודעים עלי הכל, תמיד יהיה משהו שבחיים לא תנחשו. קל לפתח איתי שיחה. אני מעריצה אנשים שחיים עם גישת – `לא אכפת לי מה אנשים חושבים עלי`. אני מפחדת ממחויבות וכל מחשבה על נצח מפילה אותי על הקרשים. אני משאירה רשמים ראשוניים נוראיים. אני מבודדת את עצמי מדי פעם בפעם רק כדי לקרוא את `למכשפה`. אני מתאפרת כי אני רוצה; לא כי אני צריכה. אני חושבת הרבה יותר מדי ממה שנחוץ לי. למדתי שאנשים באים והולכים, ואלה שהלכו לא תמיד יחזרו. הלוואי שהייתי יכולה לקחת חזרה כמה דברים מסוימים שאמרתי. אבל זה גם הפך אותי למי שאני. אני מניחה. אני לא נהנית משיחות חולין ושונאת שאנשים משתנים. אלא אם זה לטובה. אני בקשר רק עם חברים קרובים בודדים אבל אני אוהבת להיות בחברה. שום דבר לא שווה את הדמעות שלך; כאב הוא בלתי נמנע, (למרות שאני שוכחת את זה לפעמים). פעם בכמה זמן אני כותבת משהו בלי למחוק את זה (אבל רק ביום טוב). אני חולמת על האגדה המושלמת אבל לעכשיו אני אקח את זה שלב אחרי שלב. יש לי מערכת יחסים של אוהבת-שונאת עם החיים. אה, וכולם בבית הספר פחות או יותר מסווגים אותי כסוג של ילדה טובה ירושלים. הם לא יכלו להיות רחוקים יותר מהאמת.

די רגשני, לא? טוב, לפחות עכשיו אתם יודעים את הרקע שלי.

אז זה חופש עכשיו.

עכשיו, בדרך כלל זה משהו טוב. אלא אם את תקועה בבית עם ההורים שלך.

שמעתם על משפחת אדמס*, נכון? אוקיי, עכשיו תדמיינו אותם, תוסיפו קצת צמר צבעוני ואפודות לתמונה וקיבלתם, פחות או יותר, את אבא שלי.

אתמול הוא בא הביתה עם בגד ים צהוב-כתום זוהר שכתוב עליה `המשפחה שלי חושבת שאני מזהיר` ממש על ה... נו, האזור האחורי.

פשוט לא.

באופן ברור מאליו,הצעתי להחזיר אותו בשבילו.

הוא צחק.

אני מתכוונת, מאיפה הוא קיבל את הזכות לצחוק עלי? הבת הכי טובה שלו? טוב, אוקיי, זה לא באמת נכון אבל אני אשאר עם זה. אבל זאת לא הנקודה. הקטע הוא,שהוא צחק עלי כשאמרתי את האמת לאמיתה! בחיי, אם הילדים בבית הספר יכלו לראות את אבא שלי... טוב, בואו רק נאמר שהייתי אוכלת את הארוחות שלי לבדי,מבודדת מכל השאר. כולם. אפילו הבן ההוא לא היה מחמיא לשיער ולעיניים שלי יותר. וכן, הוא מכונה עכשיו `הבן ההוא`.

אני די בטוחה שקיבלתם מושג די טוב של הדמות של אבא שלי אז אני אציג בפניכם עכשיו את הגבר האמיתי של הבית.

אמא שלי.

היא אמרה שבגד הים היה חמוד.

כל מילה נוספת מיותרת.

עכשיו, מפלת בגד הים הזו קרתה אתמול ואני מתפללת לאלוהים שהוא נפטר ממה שאני יכולה רק להניח שהיה אמור להיות וריאציה מסוימת של בגד.

"בנות! בואו הנה לסלון. יש משהו שאני ואבא שלכן רוצים לספר לכן," אמה צרחה במעלה המדרגות.

שיגעון. אני בקושי יכולה לעצור את עצמי מלפרוץ בצווחות התרגשות. אני חיה למען התכנסויות משפחתיות.

"בסדר, אני באה!" צרחתי חזרה.

אגב, אני אוהבת את איך שהיא מתייחסת לאחותי ולי במונח `בנות`. אנחנו לא חשים בצורך להשתמש בשמות כאן. כמה ייחודי, הא? זה סוג של גורם לי לרצות לחזור לבית הספר אפילו יותר.

אהא.

אז נכנסתי לסלון והנה ההורים יושבים שם, מחייכים. אם מישהו ישאל, אין לי קשרלשניים האלה. בכנות, הם נראים כאילו הם עושים פוזה לציורי השמן האלה מימי הביניים.

אה, גרמתי לעצמי לחייך.

ומלבדם? זו אחותי האהובה. היא הדבר המתוק ביותר שהגיע לעולם הזה מאז נחשי הגומי.

אני צוחקת, כמובן.

"זה היה מהיר," היא אמרה כשראתה אותי נכנסת לחדר.

"כן, טוב, לכולנו יש את הכישרונות הקטנים שלנו, נכון?"

"הו, מותק, לא ראיתי אותך נכנסת!" אימי היקרה הצטרפה לשיחה.

כמה נחמד.

טוב, לפחות היא יודעת עכשיו, אחרי שאחותי הכריזה על כניסתי לחדר. אולי היא טובה במשהו. הממ. לומדים דברים חדשים בכל יום שעובר.

"אז מה החדשות?" שאלתי כששצנחתי לכורסה השחורה שליד אחותי.

בחיי, חם כאן. הם לא שמעו על מיזוג אוויר? אילו רק יכולתי לעשות קסמים מחוץ לבית הספר...

"ובכן..."אבא שלי התחיל לפני שהפסיק לדבר לגמרי בפתאומיות.

"ובכן מה?" שאלה אחותי, מתחילה לאבד את הסבלנות.

כן, באמת, אבא, בוא לא נחכה שהדשא יצמח.

"אנחנו יוצאים לחופשה," אמא שלי אמרה.

בבקשה, בבקשה תעשה שהם מדברים רק על עצמם. ובבקשה תעשה שזה יהיה רחוק מלונדון.

"רק אני ואמא!" אבא שלי אמר, נרגש לחלוטין מהרעיון.

יש. אני זוכה לבלות את שארית החופש עם המרשעת.

"נכון שזה מרגש?" אמרה אמא.

לא, זה ממש, ממש לא מרגש.

"כן," שיקרתי.

"לאן אתם הולכים?" שאלה אחותי.

תודה לאל שהיא שאלה את זה. לא הייתי רוצה להישמע מתעניינת בדיון חסר התכלית הזה. אחותי פשוט מעמידה פנים שהיא מתעניינת כי היא אוהבת לחשוב שהיא הבת המועדפת. אבל היא ממש לא.

"השנה מצרים, נכון שזה נפלא?" אמרה אמא, פניה זורחות.

וואו, כמה מְרַגֶ...רגע. מה?

"מצרים?" קראתי בקול רם למדי. נו טוב, מעולם לא הייתי הטיפוס הביישני.

רציתי לנסוע למצרים מאז שהייתי קטנה. משהו בפרעונים האלה עם העוצמה והזהב שלהם. אני נשבעת שאני אתחתן עם מישהו עשיר יום אחד. לפחות זה מה שאבא שלי אומר. אבל אתם יודעים עד כמה אני לוקחת בחשבון את הדעה שלו...

"מצטער, ילדונת, אבל אנחנו לא יכולים לקחת אותך הפעם. אבל אל תדאגי, נביא המון מזכרות," אמר אבא.

בחיי, תודה.

"אוקיי. אז אני יכולה לחזור לחדר שלי עכשיו? בדיוק קראתי על אי ההגינות שבהתייחסות אל אנשי-זאב בחברה שלנו וזה די מעניין..." התחלתי לומר לפני שהמרשעת קטעה אותי.

"את מתכוונת החברה שלך. החברה המופרעת שלך."

כמה מקורי. נכון שהיא פשוט נשמעת כמו ילדה בת חמש?

עכשיו ברצינות. השנינות פשוט לא קיימת אצל כמה מהאנשים. טרגי, אני יודעת.

"לא, חכי, אנחנו צריכים לעבור על מה שאתם, חבר`ה, תעשו כשלא נהיה פה," אביה התערב בשיחה.

הו, אז עכשיו אנחנו חבר`ה. נפלא. תמיד רציתי להיות מהמין הזכרי.

"אנחנו יודעות, נשגיח על הבית. בלי מסיבות, בלי קסמים, בלי בנים..." התחלתי להרגיע אותם.

זה לא כאילו שבנים יבואו בכל מקרה. טוב, אולי חוץ מ`הבן ההוא`. אבל זה בחיים לא יקרה, לא כל עוד אני יודעת כמה קללות טובות. וחוץ מזה, הוא יביא גם את החברים שלו. ואתם לא רוצים לדעת מה קורה כשהבנים האלה מתאספים במקום אחד.

"לא, לא. הפעם זה שונה," אבא קטע אותי, "סידרתי לשתיכן עבודות לקיץ! נכון שזה נהדר? עכשיו יהיה לכן משהו לעשות עד שבית הספר יפתח בעוד חודש."

וואו.

הוא לא עשה את זה.

אחותי לא אומרת שום דבר. אולי אני צריכה. ברור שאבא חושב שהוא עלה על רעיון מבריק או משהו כזה.

"אבא! אנחנו לא רוצות לעבוד בחופש!" חלקית צעקתי, השיער שלי עף על הפנים שלי, כמו תמיד. לרוע המזל. כשזה קורה אני נראית כמו חיה אדומה גדולה ומשוגעת. הו, התענוגות שמספק לך שיער ארוך.

"טוב, אז חבל, בנות," הוסיפה אמא.

יופי, אנחנו בנות שוב.

אנחנו לא הולכות לצאת מזה. נו טוב, לפחות אני לא אצטרך להישאר בבית עם המרשעת. זה נס בפני עצמו.

"בסדר, איפה אני עובדת?" שאלה אחותי, מעוצבנת.

אני מזדהה עם כאבה. וזו הפעם הראשונה שזה קורה, תאמינו לי.

"מצאתי את המודעות האלה בוקר אחד והתקשרתי להודיע שאתן תקבלו את העבודות שהם פרסמו. אל תדאגו, מקומות העבודה שלכן לא קרובים אחד לשני," אבא הוסיף בחיוך מדושן עונג.

אני חושבת שנראה לו שהוא נתן לנו מתנה נהדרת. נו טוב, לפחות זו תהיה חוויה. וזה יסיח את דעתי משנת הלימודים החדשה שאני סוג של מפחדת ממנה. בלי לציין שהעובדה שאני אצטרך להתמודד עם`הבן ההוא` בשנה השביעית והאחרונה גם כן מציקה לי.

"אוקיי, אז איפה אני עובדת?" אני שאלתי הפעם.

"ובכן,"פתח אבא, "הזוג הזה מחפש `מטפלת` שתשגיח על הבן הצעיר שלהם בן החמש כשהם הולכים לעבודה כל יום. יש להם גם בן מבוגר יותר, אבל האמא אמרה משהו על זה שהוא לא רוצה לבזבז את חופשת הקיץ שלו בלטפל באחיו הקטן."

מעניין למה.

"הם אמרו שאת יכולה לבוא לגור איתם למשך שארית החופשה... יש להם בית די גדול בכפר, את מבינה, כך שזה יהיה יותר קל בשבילך לגור שם. הם משלמים טוב ואני יודע שאת אוהבת לפגוש אנשים חדשים."

זה נכון.

אבל לגור עם משפחה אחרת?

"אז אני רק צריכה לשמור קצת כל יום על ילד בן חמש?" שאלתי.

הוא הנהן, (ובצורה מוזרה, אם לא אכפת לכם).

"אוקיי, נשמע טוב, מתי אני מתחילה?" סיימתי.

היי, לפחות הבן הבכור נשמע די כמוני. אני מתערבת שנסתדר מעולה.

"יומיים זה טוב לך? אני יכול להסיע אותך בבוקר עם כל הדברים שלך. אגב, קיבלתי את העבודה שלך מהעיתון של הקוסמים..."

"אתה מתכוון הנביא היומי, אבא?" התפרצתי.

"כן, כן, זה. בכל מקרה, דיברתי עם הזוג והם אמרו שהם יוכלו להסיע אותן לתחנה כדי שתוכלי לעלות על הרכבת לבית הספר. אז תוודאי שאת אורזת את כל ציוד בית הספר שלך, בסדר?"

נשמע טוב.

"אוקיי, אבא. כדאי שאלך לארוז."

ובנקודה זו עזבתי את החדר. לא ממש שמעתי מה העבודה של אחותי. נראה לי שזה היה להיות מזכירה שלאיזה בחור שקוראים לו וֶרן. או אולי וורנון? לא משנה.

* * *

היומיים שלי עברו. אני אפילו לא אומר אם הם עברו לאט או מהר. הם פשוט עברו.

אז ארזתי הכל, פחות או יותר. מה שבכלל לא היה כיף. אתם יודעים כמה ספרים אני אצטרך לשנה השביעית שלי בהוגוורטס? הם כבדים, לעזאזל. כל אחד ואחד מהם.

"מוכנה, מתוקה?" אמא קראה מהמטבח.

כן. הם אפילו לא עוזרים לי להוריד את הדברים שלי במדרגות.

"כבר באה!" צרחתי חזרה, מתאימה את הנימה לטון חסר הסבלנות שלה. לקחתי בובת פרווה מאחד המדפים שלי כדי לתת אותה לילד בן החמש.

נקווה שהוא עדיין אוהב בובות כלבים בגילו.

אז הצלחתי לרדת במדרגות בלי להפיל שום דבר, (שזה בגדר שיא בשבילי, אגב). אחותי לא נמצאת בטווח הראייה שלי.

אח, היום הזה רק משתפר מרגע לרגע.

"מותק! מה את לובשת? החולצה הזאת כל כך זולה!"

הו, אמא.

"חם בחוץ, אמא! וזה לא כאילו שלבשתי חולצות עם מחשוף קודם!" השבתי.

לא, זה באמת נכון. לא מכירים אותי בהוגוורטס בגלל ה... אמ, גוף שלי. יותר בגלל המוח שלי, (טוב, זה לפחות מה שאני רוצה לחשוב).

"פשוט תכנסי למכונית, יקירה." היא אמרה.

בעונג רב.

ובלי מבט אחד לאחור, עזבנו את בית הכפר הזה. אפילו לא נפרדתי מאחותי. נו טוב, מה כבר אפשר לעשות?

אני אראה אותה בחג המולד.

זה ממש נהדר, איך שדוחפים אותי ל-`הרפתקאות` האלה בלי לשאול אותי קודם. אני מתכוונת, זה לא כאילו שמגיע לי שיענישו אותי או משהו. הציונים שלי די גבוהים. בסדר, אני בתיקו על התואר של `בעלת הממוצע הגבוה ביותר` ברוב המקצועות שלי. ותנחשו עם מי אני בתיקו? כן, הבן ההוא. אתם יודעים, אני חושבת על הבן ההוא הרבה. בטח בגלל שהוא נרשם לכל אחד מהשיעורים שלי בשש השנים האחרונות. אני יודעת. מטורף. אבל אפילו זה לא החלק הגרוע ביותר.

אני מניחה שמשהו אצלו חייב להיות דפוק כדי שהוא יהיה כל כך אובססיבי בקשר אלי. אני מתכוונת, אין  בי משהו ממש מיוחד... ועדיין הוא מרגיש את הצורך להזמין אותי לצאת בכל פעם שיש לו הזדמנות. וזה לא כאילו שהוא לא פופולארי. או אפילו מכוער. הו לא. לגמרי ההפך, האמת. הוא יכול להשיג כל אחת שירצה, אז למה לבחור אותי, אני שואלת? ניסיתי להבין את זה משך שנים. אבל זה תמיד אותו הדבר. הבן הזה, ג`יימס "מלך הקווידיץ`" פוטר, כפי שמכנים אותו, מוצא את זה משעשע להזמין אותי לדייט בכל פעם שהוא רואה אותי.

כן, כל פעם.

יכולתי להמציא נוסחה לתיאוריה הזו והיא הייתה מוכיחה שזה תמיד נכון.

ואני אפילו לא צוחקת.

ג`יימס פוטר + אני במרחק של שלושה מטרים ממנו = תגובה במוח שלו שאומרת לו שהוא חייב לפלוט את שורת הפתיחה הראשונה שעולה בראשו.

במקרה של איזכור עתידי, בואו נכתוב את זה כך:

ג`.פ + 3 מ. = ש.פ

(ש.פ -> שורת פתיחה)

זה סוג של מטריד אם חושבים על זה, לא?

אבל לא מטריד כמו העובדה שהרגע המצאתי נוסחה.

וכן, אני באמת חושבת על דברים מסוג זה. היי, בטח יש לי חשיבה מרחבית! אני עומדת להיות מדריכה ראשית השנה.

אנחה. אבל בואו לא נחשוב על זה עד שלא תהיה ברירה.

וואו, כל כך חם במכונית הזו. הייתי צריכה לבוא עם מערכת קירור ניידת או משהו כי כל הזמן חם לי. אני מתכוונת, אפילו `החולצה החושפת` הזאת, כמו שאמא שלי רמזה בנחמדותה, לא עוזרת לי.

נו טוב, נראה שהגענו. לבית הכפר.

אלוהים. הבית הזה ענקי. אני הייתי קוראת לזה ארמון. אוקיי, אולי לא. אחוזה הרבה יותר מתאימה. אז אני עומדת לגור באחוזה. זה באמת מלהיב. אני יכולה להעמיד פנים שאני עשירה למשך חודש. היי, אולי אני אפגוש כאן את הבעל העתידי שלי! רק צחקתי, כמובן.

"אוקיי, מוכנה, מתוקה? את רוצה שנלווה אותך לדלת או משהו?" אמא שאלה.

לא, זה באמת בסדר. אני אוכל לחיות גם בלי המבוכה, תודה.

"לא, אני אהיה בסדר," אמרתי כשהתקדמתי לחבק כל אחד מהם.

"אוקיי, תכתבי לנו כשתגיעי לבית הספר בעוד חודש. אנחנו בטוח נחזור מהחופשה שלנו עד אז. או שתשלחי לנו ינשוף אם זה מקרה חרום," אמרה אמא.

זה מרגיע.

"אוקיי, אין בעיה, אמא," אמרתי כשקשרתי את שיערי האדום לזנב סוס גבוה על קצה ראשי.

עם התיקים וארגז בית הספר שלי בידי, (בלי להזכיר את הזיעה שנוטפת על פני), נפרדתי מהורי והתחלתי לחצות בהליכה את המדשאה הענקית שבגינה הקדמית לעברהדלתות הצרפתיות הענקיות שהיו הכניסה לאחוזה.

בחיי, אפילו לא הגעתי לכניסה הראשית וכבר הם נסעו. ההורים באמת נסעו. אני מניחה שאני ברשות עצמי עכשיו.

לנשום עמוק.

עדיף שאגמור עם זה. אני בדרך כלל לא עושה רושם ראשוני טוב במיוחד אז אני באמת מכינה את עצמי למקרה הגרוע ביותר.

טוק טוק.

מה אם אין אף אחד בבית וההורים שלי הרגע נסעו? אין לי אפילו מטאטא או משהו כדי לעוף הבייתה אם אהיה חייבת. לא שאני אוהבת לעוף...

אלוהים אדירים, הדלת נפתחת.

ולאט, אם יורשה לי להוסיף. נהדר. תאריכו את העינוי עוד יותר.

והדלת נפתחה.

הגיע הזמן באמת.

זההזמן לעטות את חיוך התלמידה התמימה שלי. אני בדרך כלל יכולה לזכות בלב של כל מבוגר עם האישיות שלי, אבל חיוך לא יכול להזיק (בלי להישמע יהירה או משהו).

אוקיי, היא יוצאת החוצה.

אני לא מאמינה...אני באמת לחוצה.

טוב, אני מניחה שאני כן אוהבת להיות טובה בכל דבר שאני מנסה לעשות, ועכשיו אני מנסה להפיל את כל העניין הזה של רושם ראשוני.

טוב, היא נראית נחמדה.

הו וואו, יש לה שיער שחור ארוך יפיפה. בתלתלים. למה אמא שלי לא יכולה לסדר את השיער שלה בתלתלים?

והיא מחייכת. אז עכשיו שתינו מחייכות.

"שלום, חמודה!"

כמה מתוק.

שלום, נעים לפגוש אותך, גברת...", השבתי.

אלוהים, אבא שלי לא אמר לי את השם! הנה הולך לו הרושם הראשוני.

מהר, אני חייבת להציל את עצמי...

"אני אוהבת את השיער שלך."

יופי.

מכל הדברים שיכולתי לומר.

"תודה! ואני פשוט אוהבת את הצבע של השיער שלך!" היא אמרה, ממשיכה לחייך.

הו, פיו. ניצלה בעזרת שיערהּ.

"תיכנסי, תיכנסי! הנה, אני אעזור לך עם הדברים שלך. ברוכה הבאה לאחוזת פוטר!" היא אמרה בעליצות.

איזו גברת נחמדה. עם שיער נחמד. ועם... חכו רגע.

"אני מצטערת, איזו אחוזה?" שאלתי.

וואו, בטוח נשמעתי כמו מפגרת. אבל זה היה חשוב. הלוואי ששמעתי לא נכון.

"פוטר,יקירה. למה, את מכירה מישהו בשם המשפחה הזה?" היא אמרה כשסגרה את הדלת מאחוריו העפתי מבט בכניסה הקדמית הענקית.

הייתי יכולה להישבע שזה המקום. אבל אני לא מאמינה בשְבועות. אז ניאלץ להסתפק ב...

חרא.

חרא כפול.

"ארמ... כן,שמעתי את השם פעם או פעמיים בעבר," עניתי, אחרי שנתפסתי לגמרי לא מוכנה.

אולי זו משפחת פוטר אחרת.

אבל על מי אני עובדת. הכל מצביע על המקרה הגרוע ביותר.

1. ג`יימס עשיר.

2. יש לו שיער שחור יפיפה. רגע, אני אמרתי את מה שאני חושבת שאמרתי?

הו, הגברת עומדת לדבר שוב. בבקשה תרחיקו אותי מהמחשבות המביכות שלי...

"אולי פגשת בבן שלי בהוגוורטס. קוראים לו ג`יימס... ג`יימס פוטר," היא אמרה.

החשדות התאמתו.

מה אפשר להגיד בתגובה לזה?

העלבתי, סטרתי, קיללתי וצרחתי על הבן של האישה הנחמדה הזו.

"אני זוכרת את השם במעורפל." אמרתי.

כן.

היא חייכה שוב. נהדר. היא האמינה לזה.

"מעולה! אז לפחות יהיה לך כאן מישהו שאת מכירה!"

זה ההפך ממעולה. זה לא הוגן... היה לי עוד חודש לפני שאצטרך לראות את הבן ההוא שוב...

וכן, `הבן ההוא` הוא אכן ג`יימס פוטר.

הו, תראו, היא עומדת לדבר שוב.

"ובכן, השם הוא לילי, נכון?"

וואו, לגמרי שכחתי להציג את עצמי.

"כן, לילי. לילי אוונס."

"הו, נפלא! אני אתן לגמדונת הבית שלנו להראות לך את האגף בו ממוקם החדר שלך. אני אצטרך שתתחילי להשגיח על דילן הקטן כבר מחר, אם זה בסדר מצידך... גם בעלי וגם אני עובדים ואני חושבת שהבן הבכור שלי עשוי לארח חבר למשך היום."

חרא.

שוב.

שלושה ניחושים מיהו החבר הזה.

"בטח, גברת פוטר. אשמח להתחיל מחר," אמרתי.

עמדתי ללכת בעקבות גמדונת הבית; למעשה הייתי באמצע הצעד הראשון, כשהגברת הניחה את ידה על כתפי כדי לעצור אותי.

הסתובבתי להביט בעיניה.

אותן העיניים שהיו לג`יימס.

זה טיפ-טיפה מפחיד.

אבל לא מפחיד כמו העובדה שאני יכולה לזהות את העיניים של ג`יימס בשנייה.

"ארמ... עוד דבר אחד, לילי... את נראית כמו נערה מאוד אחראית והכל..." היא פתחה.

היא נראתה לחוצה.

וכן, אני נערה אחראית, תודה רבה. וזה משהו שאי אפשר לומר על הבן שלך.

"ו... טוב... בבקשה אל תעשי שום דבר עם הבן שלי או שאני אהיה חייבת לשחרר אותך וזה משהו שאני מאוד לא רוצה לעשות," היא סיימה.

האם היא הרגע אמרה את מה שאני חושבת שהיא אמרה?

האם ג`יימס משתובב עם המטפלות לעיתים קרובות?

"זו הייתה הסיבה ששיחררנו את האחרונה, את מבינה, והיא הייתה פשוט מקסימה. אני מניחה שלג`יימס פשוט יש את הדרכים שלו לדבר אל לב הבנות, אם את מבינה למה אני מתכוונת," גברת פוטר סיימה בחיוך מדושן עונג.

השאלה נענתה.

בריב הבא שיהיה לנו, אני אעלה את זה בתור סחיטה נגד הבן ההוא.

ואלוהים אדירים! היא חייכה. החיוך-מדושן-העונג. החיוך-מדושן-העונג-הידוע-לשמצה. אני לא מאמינה שג`יימס ירש אותו מאמא שלו... בחיי...!

"אל תדאגי, גברת פוטר, אין לך מה לדאוג. אני יכולה... ובכן... לרסן את עצמי," אמרתי בחיוך קטן.

"נהדר, לילי! לכי לארגן את החפצים שלך, אם כך. או ג`יימס או אני נראה לך את האחוזה מאוחר יותר,"היא אמרה כשפנתה משם והלכה במורד מסדרון שהוביל להשד-יודע-איפה.

כמה נפלא.

אני בקושי יכולה לחכות.

חודש בבית של ג`יימס.

סיריוס בחיים לא יפסיק להציק לי עם זה.

		הפרק הבא