יומנה של אנני פוטר

כל הזכויות שמורות לרולינג!
הפרק הזה הוא G,אבל אני מאמינה שבפרקים הבאים הפאנפיק יתחמם!

___________

                                                                                                     פרולוג

ננטשתי. נבגדתי. נזרקתי לרחוב! או לפחות כך חשבתי...
שמי הוא אנני. עוד פחות מחצי שנה אהיה בת שמונה עשרה, או אמורה אהיה להיות בת שמונה עשרה... אני עומדת למות, ואני רוצה שכולם ידעו מה עשיתי בחיי, ואיך הרגשתי.
יש לי שעה להשלים את הסיפור של חיי. אני כותבת אותו מגיל  שש בערך. תכננתי להוציא אותו לאור שנה אחרי שוולדמורט יובס- אבל הוא הרס לי את התוכניות.
כן! אמרתי את השם שלו ואני לא מפחדת לומר!

***
זה היה ערב חג המולד. שלג צחור כיסה את דרך פריווט ונערם על גגות הבתים. הרחוב הקפוא היה ריק מאדם. לא היה שם איש... חוץ ממני. ואני, ילדה חסרת אונים בת שש וחצי (כמעט) הסתובבתי וחיפשתי בית חמים ללילה... 
הייתי מחוסרת בית, יתומה.

אתם בטח שואלים את עצמכם, "למה היא לא נמצאת בבית יתומים?"
שהיתי בבית יתומים בערך חודש, לפני שנזרקתי, בגלל שעשיתי "צרות". הם אמרו ש"הקודם שנהג בצורה כזאת הפך לאיש מרושע ואפל..."

אילו מין צרות? גרמתי לאנשים כאב (בטעות, כמובן), גנבתי מהם ועשיתי עוד כל מיני דברים שלא תוכלו להעלות על הדעת שילדה בת שש תעשה, וכל זה ללא מאמץ פיזי-בכוח המחשבה בלבד. ויש עוד משהו... יכול להיות שתחשבו שאני משוגעת לגמרי... אבל אני יכולה לדבר עם נחשים!

אבל אני לא מתחרטת שהלכתי לבית היתומים, כי לפחות למדתי קצת לקרוא ולכתוב.

איך זה עוזר לילדה יתומה? יכולתי לקרוא את הפתק שהיה בסלסילה בה מצאו אותי, תינוקת שנזרקה לרחוב, ובו היה כתוב: "שמה של הילדה הוא אנני פוטר".

בחזרה לסיפור. אני, ילדה בת שש וחצי בערך, קפאתי מקור בערב חג המולד בעודי מחפשת מקום לישון בו.
הלכתי לי בדרך פריווט, כשלפתע נחו עייני על בית שנדמה לי מוכר. בית שמספרו 4...
דפקתי על הדלת בזהירות רבה, כאילו אני מלטפת בובת חרסינה (לא שיצא לי ללטף בובה כזאת). הדלת נפתחה בחריקה, ומיד יכולתי לראות את האדם שבפתח; ילד ממושקף, כולו עור ועצמות, לובש בגדים שגדולים ממידותיו באופן מזוויע- ממש כמוני. אך בשונה ממני, עיניו היו ירוקות ושיערו פרוע וכהה –נעשה באמצעותו ניסיון די ברור להסתיר צלקת בצורת ברק, תואמת בדיוק לזאת שהייתה במרכז הכתף הימנית שלי, כך שאם לבשתי גופייה והסתכלתי ימינה ראיתי את כולה...

הצלקת של הילד הייתה על מצחו, והיה קשה להסתירה.

"איזה מזל יש לי שאני לא לובשת גופיות," חשבתי לעצמי בזמן שהתבוננתי בצלקת שעל מצחו של הילד. שמתי לב שכבר כמה דקות אנו בוהים זה בזה.
אז התבוננתי בתכולת הבית; טלוויזיה משוכללת, כיריים של גז, תנור, ספות עור יוקרתיות ועוד דברים נוספים שהעידו על כך שבני הבית היו אמידים. זאת הסיבה שפניתי אל הילד ושאלתי אותו, "למה אתה כל כך רזה? מרעיבים אותך? "

הילד שתק. רק אז שמתי לב שהוא בערך בן גילי.
לפתע ניגשה אל הדלת אישה מפחידה וחמורת סבר. "ומי את?" היא פנתה אליי בבוז.

"שמי הוא אנני," עניתי לה בקול שקט ומפוחד, "אני יתומה ומחפשת מקום חמים לישון בו... מאוד קר היום, ואם לא אוכל לישון כאן אז לפחות-"

הגברת המפחידה טרקה את הדלת ושמעתי את בעלה אומר בקול רם, "היא נראתה לי מוכרת..."

"גם לי!" ענתה אשתו בצעקה רמה ומיד עברה ללחישה דקה כל כך שאני לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון, "היא נראית בדיוק כמו אמא שלו... ראית את השיער האדמוני שלה? אבל העיניים... הן דומות לעיניים של אבא שלו! היא בטח מופרעת כמותם..."

"למי היא קוראת מופרעת?! שלא תעז לדבר עליי בצורה כזו," חשבתי לעצמי, "אני חייבת להתרחק מהבית הזה..."

אבל לפני שהספקתי ללכת שמעתי לחישה נוספת מפי האישה המפחידה-"היא גם אמרה שקוראים לה אנני. כמו התאומה שלו, זאת שזרקנו לרחוב..."
"את מי זרקו לרחוב?  אותי? אני תאומה של מי?למי הם מתכוונים? אליי ולילד הרזה עם צלקת הברק?למה? " מחשבות רבות חלפו בראשי. הדבר היחיד שידעתי הוא שכבר מתחיל להחשיך, ואם לא אמצא מקום לישון בו זה יהיה הסוף שלי. 

--------------------------------

!הפאנפיק הזה נמחק בקריסה...הנה הוא שוב!תגיבו

הפרק בביטוא חדש!!!

		הפרק הבא