הבחירה הנכונה

העובדה שכל המבטים סביב מולי ננעצו בה כשנכנסה לחדר בכלל לא גרמה לה להרגיש יפה וזוהרת כמו שהייתה אמורה לחוש. הטרקלין בבית בלק היה מלא בנשים שעלו עליה ביופיין, ובגברים קרי מבט שהביעו בה עניין גלוי או חוסר עניין מוחלט, והיא לא ידעה מה היה הגרוע מבין השניים.

היא שילבה את זרועותיה במבוכה, מחווה טבעית ומגוננת, והרשתה לאימה להוביל אותה בין קבוצות האנשים המפטפטים, מקווה להיטמא ביניהם.

היא הבחינה בגדעון ובפיביאן בהבזק בין האנשים, לבושים בגלימות טקס תואמות אך בצבעים שונים, מנסים להקסים זוג נערות טהורות דם, אך גם אחרי שנעלמו מטווח ראייתה, תחושת המרירות שהעלו בה עדיין נותרה. התיאומים היו מבוגרים ממנה בשנתיים, ובכל זאת, היא לא ראתה את הוריה ממהרים למצוא להם שידוכים.

"עכשיו, תדברי בנימוס לגברת בלק ולבן שלה," הזכירה לה אמה בפעם החמישית באותו הערב, כאילו מולי לא הייתה מנומסת תמיד בכל מקרה. "תכני אותה 'גברת בלק', או 'גברתי', ובשום פנים ואופן אל תתחצפי. תהיי נחמדה אל אדון בלק הצעיר, אבל לא נחמדה מידי-  אף אחד לא ירצה לקנות את הפרה אם הוא מקבל את החלב בחינם, נכון?-"

"אמא-"

"אני רק מזהירה אותך, יקירה. לבחור הזה יצא שם של רודף שמלות לא קטן. אין פלא שההורים שלו מחפשים לו נערה טובה ממשפחת פרֶוֶוט- יש לנו מוניטין של נשים שמחזיקות את הגבר שלהן קצר." אמה קרצה לה בעליזות, ומולי חשה את פניה מאדימות, לא בטוחה האם ההערה הזו צריכה להטריד אותה או להחמיא לה.

הן נעצרו ואמה החלה לסדר את חתך שמלתה. מולי סילקה את ידיה בבושה. "אמא, די-"

"אני מצטערת, חמודה- אני פשוט נרגשת," אמרה גברת פרווט, לחייה העגולות, אותן מולי ירשה, מאדימות מהתרגשות בעודה מנופפת בידה לכיוון פניה על מנת לצנן אותן. היא עצרה גמדון בית לחוץ עם מגש משקאות שעבר לצידן וכיבדה את עצמה במשקה צונן. "אני זוכרת את היום בו אני הוצגתי בפני אבא שלך, מולי יקרתי. ברגע שהוא חייך אלי את החיוך העדין הזה שלו, ידעתי שזה יצליח. אבל זה לא היה קל, אם לא אכפת לך- אבא סילק מפתח הבית שלנו עשרות הצעות לפני שמצאתי את הגבר הנכון בשבילי. תזכרי זאת כעצה לחיים, מולי- הבחירה הנכונה היא לעולם לא הבחירה הראשונה."

מולי הנהנה אבל לא ענתה, מנסה להעמיד פנים שהיא לא מכירה את אמה בלי להעליב אותה. זה לא שמולי הייתה נערה שקטה כל כך- להפך, היא הייתה דברנית גדולה כמעט כמו אמה- היא פשוט חשה שצורת הדיבור של בני משפחתה לא בדיוק משתלבת בקהל טהורי הדם שבנשף של בית בלק.

משפחת פרווט הייתה משפחה טהורת דם מהענפים הנמוכים ביותר- זאת אומרת שהם חיו בבית פשוט, לבשו בגדים פשוטים, אכלו מאכלים פשוטים ודיברו בצורה פשוטה. מולי חששה שאביה רוקן כמעט את כל חסכונות המשפחה על מנת לצייד את אשתו ואת ארבעת ילדיו בלבוש מתאים ברגע שקיבל את ההזמנה לנשף מאדון אוריון בלק.

נראה שהחשד שנבע מההצעה הפתאומית של וולבורגה ואוריון בלק לארס את בנם הבכור לבת היחידה במשפחת פרווט נותר לכנן בליבה של מולי בלבד, בעוד בני משפחתה הנרגשים מכינים את עצמם לנשף השנתי של הבתים טהורי הדם. האם בנם הסרבן של הזוג בלק הוא אכן נורא כמו שכולם אומרים? נורא עד כדי כך שיסכימו לארס אותו לבת למשפחה נחותת מעמד?

האנשים המעטים שדיברו עם בני משפחתה מאז שהגיעו לאחוזה עטו הבעות פנים מוזרות כאשר שמעו על הצעת האירוסין הזו, והחשד של מולי הפך עד מהרה לפחד אמיתי מפני מה שמצפה לה. האם הרתיעה של האנשים הייתה בשל מעמדה הנחות, או בשל הפגם המחריד בבן הבכור הידוע לשמצה?

"מרת פרווט," ציינה אישה גבוהה שפגשה באם ובבתה. "נפלא לראותך כאן."

בעיני מולי, בכלל לא נראה שהיא חושבת שמשהו בחדר הזה הוא 'נפלא' באיזה שהוא אופן. שיערה השחור היה מסודר בתספורת מסובכת, מלאה בסיכות כסף משובצות יהלומים, כמו כתר על ראשה הזקוף והגאה. היו לה פנים יפות, אפילו יפות מאד, אך החן שלהן הוסתר על ידי המבט הקר בענייה האפורות והבעה של חוסר שביעות רצות תמידית שעיקלה את שפתיה האדומות ויצרה קמט בודד במצחה הלבן. היא לבשה שמלה שחורה וכסופה שכנראה עלתה יותר מהשמלות של מולי ושל אמה ביחד, שהלמה להפליא את גופה הנאה והאצילי.

"גברת בלק." אמה של מולי קדה קידה קלה, ומולי מיהרה לחקות אותה, למרות שחשה מטופשת ביותר. "תודה לך על האירוח הנפלא. אנחנו נהנים מאד. בעלי אומר-"

"בהחלט," קטעה אותה גברת בלק בחלקלקות רטורית ראויה לציון.

מולי חשה צורך לכסות את פניה למראה המבוכה של אמה; כבר בהיכרות היא הספיקה לעשות רושם של פטפטנית בלתי נלאית.

"העונג כולו שלנו." הגברת העבירה את מבטה אל מולי, זאת מצאה את עצמה מחליקה את קדמת שמלתה בעצבנות. מבטה של גברת בלק היה כמו קוביית קרח המחליקה במורד גבה. "זאת העלמה פרווט, אני מניחה?"

אמה של מולי הביטה בה בציפייה שתשיב. "כ-כן, גברת בלק," פלטה מולי, חשה מאוימת מהאישה בשל יופייה והליכותיה האציליות, שמלתה היקרה והיפה, והתספורת שלה, שגרמה לתספורת של מולי, בה אמה השקיעה את כל אחר הצהריים, להיראות כמו זנב סוס פשוט שנצבע בכתום צעקני.

גברת בלק בחנה אותה בביקורתיות גלויה. לפתע מולי חשה את מעט המשקל העודף שלה בכל גופה, כאילו הפך למשקולות שהכבידו עליה, והנמשים היו כמו פריחה מגרדת על עורה.

"הרשי לי להציג את בני," היא פתחה באופן שהבהיר למולי שהדבר לא מסב לה שום עונג. "סיריוס אוריון בלק."

מולי הייתה כה שקועה ביראה שלה מגברת בלק שכלל לא הבחינה שהיה איתה אדם נוסף. הוא עמד במרחק מה ממנה, כאילו על מנת להבהיר שהוא לא קשור אליה בשום אופן, והביט סביבו בשעמום גלוי.

סיריוס בלק היה צעיר ממולי, אך במקרה שלו זה לא שינה; בהופעתו החיצונית הוא היה יותר גבר מנער, למרות שעדיין היה תלמיד בהוגוורטס. הוא לבש גלימת טקס בצבע זהב ושחור, שמשום מה לא נראתה עליו צעקנית בכלל והלמה אותו להפליא, ובכל זאת הוא לא הפסיק למשוך בצווארון ההדוק שלה. אך המחווה הזו לא נעשתה בחוסר נחת, כפי שמולי יישרה את שמלתה בלי הרף, אלא מתוך איזה יצר פראי, מסוכן אך חינני.

ברור היה שהוא מודע לעובדה שהוא נמנה בין הגברים הנאים ביותר בחדר. שיערו היה שחור כשל אימו, אסוף בזנב סוס אלגנטי שנח על עורפו, והוא ירש את אותן העניים האפורות, שבניגוד לאלה של אימו, היו בעלות ניצוץ פראי של חיים. היות ופניו לא עוותו בשל הבעות קיצוניות של עליונות וסלידה, ניתן היה להבחין שהן נאות מאד, בהירות ומסותתות כמו פסל שיש מעשה ידי אומן.

כאשר אימו אמרה את שמו הוא מיקד את מבטו במולי ובאמה. הוא הנהן לכיוון האישה המבוגרת יותר ואז לכיוון מולי, מוסיף חיוך קטן ומעודד שחימם את ליבה של מולי והשקיט מייד את חששותיה. באותו הרגע היא ידעה שלא משנה מה הוא הפגם המסתורי שהביא את הוריו לארס אותו לה, הוא לא יפריע לה.

המשך השיחה בין גברת בלק לאמה של מולי חלף מעל ראשה בעודה מקשיבה לה למחצה. נראה שגם סיריוס איבד ריכוז בשיחה, וברגעים בהם התעוררה מהשרעפים שהציפו את ראשה, היא תהתה האם גם הוא מעלה בזיכרונו את כל הדימויים המחרידים שעלו בדמיונו מאז שהוחלט לארס אותם וחש הקלה בעודו שולל אותם אחד אחרי השני. משהו במבטו המהורהר גרם לה להאמין שהוא פשוט חושב על משהו אחר.

לבסוף האמהות הלכו והשאירו את השניים לבד, אמה של מולי נראית קטנה ועלובה ליד גברת בלק הזקופה, ומולי גלגלה את ענייה כשהיא קרצה לה מעבר לכתפה ונופפה.

לשמחתה, נראה שסיריוס לא הבחין בכך. "תודה למרלין שזה נגמר," הוא מלמל, פותח את צווארון הגלימה שלו.

"כן, הן היו קצת... טרחניות," אמרה מולי בניסיון לפתח שיחה.

"טרחניות? אני לא יודע בקשר לאמא שלך, אבל אמא שלי היא כלבה."

מולי כל כך הופתעה מהישרות שלו שפלטה נחרה של צחוק לפני שהצליחה לעצור את עצמה. הוא נראה מרוצה מהתגובה שלה. "ובכן, אני מניחה שאתה יודע טוב יותר ממני. בכל אופן, היא הסתכלה עליי כאילו הייתי משהו מסריח שמרחו לה מתחת לאף, אז אתה יכול לסמוך על זה שאני לא מחבבת אותה."

"זה טוב," אמר סיריוס, מחייך אליה שוב את החיוך המעודד שלו. "אחרת היו עשויים להיות לנו קשיי תקשורת רציניים."

מולי צחקקה שוב.

"למזלך, את לא תצטרכי לסבול אותה כחותנת שלך," המשיך סיריוס בקלילות. "זו לא את, את מבינה; לא הייתי מתנגד להיות איתך אם היינו נפגשים איפה שהוא, אבל אני לא אתחתן עם מישהי שההורים שלי מנסים לשדך לי. לעזאזל, אני בכלל לא מאמין במוסד הנישואין."

המילים היו כמו צביטה אכזרית במקום רגיש. אך מולי התגברה על כך במהרה, מזכירה לעצמה שמאז שקיבלו את המכתב מהוריו של סיריוס קיוותה שאחד הצדדים יאמר משהו כזה.

היא הכריחה את עצמה לחייך אליו. "אז אתה לא מתחתן כדי לעשות דווקא?"

"משהו כזה," אמר סיריוס, מביט בה פתאום כאילו הוא רואה אותה לראשונה. "תשמעי, זה באמת לא אישי-"

"אני מבינה," הבטיחה לו מולי, שבאמת הבינה. "כמה הצעות אירוסין כבר היו לך?"

"אולי חמש עשרה- ואני לא מגזים," הוא הוסיף כשענייה של מולי נפערו. "כל אחת יותר גרועה מהשנייה, אני אומר לך. חוץ ממך, כמובן. אני חושב שאת היחידה שלא פרצה בבכי או התחילה להכות אותי או השתטחה על הרצפה והכתה בה באגרופים כשהבהרתי לה שזה לא הולך לעבוד-"

"להכות על הרצפה באגרופים?"

"מירסלה גאמפ היא בת שמונה."

מולי פלטה נחרת צחוק כל כך חזקה שהאנשים סביבם תקעו בה מבטים מזועזעים. סיריוס התחיל לצחוק ומולי הצטרפה אליו. לבסוף נרגעו והתרחקו משם על מנת להתחמק ממלמולי התוכחה שעלו מפי הסובבים אותם.

"ומה איתך?" שאל סיריוס בעודם עושים את דרכם דרך ים האנשים. "אני בספק אם תצליחי לשבור את השיא שלי של שידוכים כושלים, אבל כמה היו לך?"

מולי חשה סומק מתגנב אל פניה. "אפס. זאת הראשונה שלי."

סיריוס גירד את עורפו במבוכה. "לא התחלה טובה במיוחד, מה?"

"לא כל כך. אבל אמא שלי אומרת שהבחירה הראשונה היא לעולם לא הבחירה הנכונה."

"יש בזה משהו," אמר סיריוס ופצח בסיפור על מתיחה שהוא וחבריו ארגנו, כאשר הם היו צריכים למצוא את הלחש המתאים על מנת להדביק את שולחן סלית'רין לתקרת האולם הגדול תוך זמן קצר מאד, והם הימרו על הלחש השני ברשימה מתוך תפיסה שהלחש הראשון לא יכול להיות נכון. בסופו של דבר זו הייתה המתיחה המוצלחת ביותר שלהם עד אותו היום.

"בקיצור," הוא אמר כשנעצרו מול בימת התזמורת שבקצה החדר. התזמורת בדיוק יצאה להפסיקה, הנגנים מכוונים את כלי הנגינה שלהם או קמים לקבל משקאות מגמדון בית עלוב שהוקצע להם. "העצה שלי היא לא לתת להורים שלך להחליט בשבילך עם מי את צריכה להיות. תתחתני עם מישהו שאת אוהבת, לא משנה כמה זמן ייקח לך למצוא אותו."

מולי חשבה לעצמה שלו קל להגיד דברים כאלה, כי הוא הרי עושה כל מה שעולה על דעתו לא משנה היכן הוא נמצא, ושיש דברים שבנוגע להם היא חייבת לציית להורים שלה, אך חוט מחשבתה נקטע כשהבינה שנוזל הנשפך על הרצפה בקרבת נעליה יוצר עליה שלולית.

סיריוס הביט במשהו מעבר לכתפה ואמר בקונדסיות, "המשקה הולך לתוך הפה שלך- בשביל זה הוא פתוח, מבין?"

לא הייתה תגובה מהצד השני. מולי סבה וגילתה את ארתור וויזלי בוהה בה באיימה, פיו פעור קמע וכוס המשקה שלו מוטית על צידה בחוסר תשומת לב ומטפטפת נמרצות על רצפת השיש. מולי הזיזה אותה על מנת להפסיק את הזרם וארתור וויזלי התעורר מההלם הזמני שלו וקירב את הכוס לחזהו.

מולי בעצמה הייתה מופתעת לראות אותו שם- לא כמו שהוא היה מופתע לראות אותה, כנראה, אך בכל זאת.

הוא למד איתה באותה השנה בהוגוורטס. שניהם היו בגריפינדור, ובכל זאת, בקושי דיברו אי פעם. מולי האמינה שזה נבע מהנטייה של וויזלי להשפיל את מבטו ולהתחיל לגמגם בכל פעם שפנתה אליו.

היה ברור לעין שהיא מאד מוצאת חן בעניו, ולמען האמת, הייתה תקופה בה גם היא חשה שהוא מוצא חן בענייה. אך היא מצאה את עצמה במלכוד בעייתי, מכיוון שככל שניסתה להבהיר לו מה היא מרגישה, הוא נהיה ביישן ומרוחק יותר. בשלב מסוים וויתרה על המחשבות עליו והחליטה לנסות את מזלה במקום אחר. היא לא דמיינה שתפגוש אותו שוב אחרי שסיימו את הלימודים- במיוחד לא בבית משפחת בלק באותו הערב.

היא חשה תחושת סיפוק כשתיארה לעצמה שהוא מעולם לא ראה אותה מטופחת ומגונדרת כל כך- אפילו בנשף סיום הלימודים שלהם. השמלה הכחולה שלבשה נתפרה בדיוק למידותיה, על מנת להבליט את האזורים הנאים בגופה ולטשטש את הנאים פחות. גם האיפור שעל פניה והתסרוקת שלה נעשו ביד מקצועית ומיומנת הרבה יותר משל חברותיה למגורים.

פיו של ארתור החל להיפתח ולהיסגר, כאילו הוא מנסה להיזכר איך מדברים. הוא לבש גלימת טקס לא אופנתית במיוחד בצבע בורדו, שמלמלה שעיטרה את שרווליה וצווארונה גרמה לה להיראות מגוחכת עוד יותר. זו הייתה בחירת צבע איומה לבגד, להתחשב בכך שהוא התנגש בצורה איומה עם שיערו הכתום ואוזניו האדומות של הלובש אותה.

"ש...ש...ש..."

"שלום?" השלימה אותו מולי בזהירות.

ארתור הנהן במהירות. "כ-כן. שלום..."

"נראה לי שאני אשאיר אותך בחברת הבחור הנחמד הזה," אמר סיריוס למולי. "יש לי כמה עניינים לסדר." הוא לקח את ידה ונשק לה בצורה שגרמה לה להסמיק בעל- כורחה. "נתראה מאוחר יותר."

מולי צפתה בו עד שנבלע בקהל.

"ז-זה היה... סיריוס בלק?" היא הופתעה כשארתור דיבר.

"הוא ולא אחר," אמרה מולי בעייפות מסוימת, יודעת שבקרוב ארתור יגמגם משהו וימהר ללכת והיא תישאר לבד, וקיוותה שסיריוס יחזור. "רוצים לארס אותנו, אתה יודע."

"באמת?" המילה נמתחה מחוץ לפיו של ארתור. להפתעתה הוא בכלל לא גמגם, ואפילו הביט בפנייה.

"כן," היא אמרה, "אבל זה כנראה לא ייצא לפועל." היא ניסתה להזכיר לעצמה שהיא אמורה לחוש הקלה בשל כך, ולא אכזבה.

"הו." משום מה, ארתור נראה כאילו הוקל לו. "אה, כלומר... אני מצטער."

מולי ידעה שהוא משקר, וזה גרם לה לחייך בתוך תוכה. "אל תצטער. מה אתה עושה כאן, בכלל?"

ארתור הצביע על התזמורת כמטיל עליה את האשמה.

"אתה מנגן בתזמורת?"

"כן... עד שאני אמצא עבודה טובה יותר." נראה שהדרך בה עקבו שפשף את הרצפה רתקה אותו מאד. "יכול להיות שהדוד שלי ישיג לי משרה במשרד הקסמים. לא משהו גדול, אבל בכל זאת..."

מולי הבינה שהיא מנהלת עם ארתור וויזלי את השיחה הארוכה ביותר שניהלו אי פעם. "זה נשמע נחמד," היא אמרה. "על מה אתה מנגן?"

"אה... קונטרה בס."

שתיקה התמתחה ביניהם. מולי הרגישה שארתור מחפש נואשות אחרי דבר מה לומר בעודו מושך בצווארונו בעצבנות. היא קיוותה שימצא משהו להגיד בקרוב.

"א-את... כלומר, אנחנו ממשיכים לנגן עוד מעט. א-את תישארי? להקשיב, כלומר?" הסומק על פניו ואוזניו של ארתור התחזק כל כך שהוא כמעט הגיע לצבע של גלימתו. הצבע הדגיש את הברק הנרגש בעניו הכחולות, ומולי הבינה שהיא מעולם לא הבחינה בצבע עניו קודם לכן.

ארתור וויזלי אולי לא היה יפה במיוחד, והיה גמלוני ונבוך, בעל אף ואוזניים גדולות, אך בהחלט היו לו עניים יפיפיות, היא הבינה באותו הרגע.

"כמובן שאני אשאר."

השעה חצות כמעט הגיעה, ולא נראה שהנשף עומד להסתיים. להפך; נראה שהאורחים עדיין לא מיצו את כל הנושאים לשיחות חולין, אם כי רבים מהם כבר נטשו את רחבת הריקודים ונשים רבות תפסו את הכורסאות והספות שהיו מפוזרות מסביב.

נראה שארתור סובל מכאב פיסי ממשי בעודו משתרך אחרי התזמורת שלו, שסיימה את עבודתה לאותו הערב. הוא הציץ מעבר לכתפו כל כמה צעדים אל מולי, שהקפידה לנופף לו כל פעם שהסתכל, למרות שהאורחים האחרים תקעו בה ובחיוכה המטופש מעט מבטים ביקורתיים. לבסוף התזמורת יצאה, ולמולי נדמה היה שיש משהו אחרון שארתור רוצה לומר לה לפני שהדלת נסגרה אחריו, אך הוא התחרט לבסוף. היא תהתה האם יתראו שוב.

"מי זה היה?" אמה הופיעה לצידה פתאום בליווי אביה של מולי ואחיה הבכור, ביליוס.

"אף אחד," היא שקרה מייד.

"איפה הארוס שלך, מולינקה? קיוויתי לפגוש אותו,"  אמר אביה, מביט סביבו בחיוך אדיב, כמצפה שסיריוס יופיע פתאום מתוך האוויר הדק ללחוץ את ידו.

"הוא, אה... היה צריך לעשות משהו," אמרה מולי, שלא ידעה מה היו "העניינים" שסיריוס היה צריך לטפל בהם. "אני אלך למצוא אותו," היא טענה על מנת לחמוק מבני משפחתה והתרחקה. איך תסביר להם שסיריוס לא עומד להתחתן איתה? היא לא חשבה שתהיה יכולה להגיב באדישות לנוכח האכזבה הברורה שההודעה תעורר בהם.

היא לא מצאה את סיריוס בטרקלין או בכל מקום אחר בו היו אורחים. היא החליטה לצאת לגן בעיקר על מנת לצנן את פניה, שהתחממו מאד במהלך החיפוש.

רוח קיץ לילית קרירה ליטפה את פנייה וגרמה לה תחושת הקלה. היא שחררה את הסיכות משערה, שבכל מקרה כבר לא היה מסודר במיוחד, ואפשרה לו לצנוח על גבה בגלים אדמדמים דקיקים.

עששיות פוזרו בין הפסלים והספסלים בגן כתאורה, מאירים את צללי השיחים והפרחים וכמה כוסות וגביעים שהשאירו שם אורחים. מעבר לחומה הגבוהה, המכוסה צמח מטפס, זהרו גורדי השחקים של מרכז לונדון על רקע השמיים העירוניים הכתמתמים דרך אלפי חלונות לבנים וצהובים בגודל הציפורן של מולי.

היא נהנתה מהאוויר הקריר ומהשקט הפתאומי, כשלפתע נקודת אור אדומה שהבהבה בין השיחים משכה את תשומת ליבה. היא התקדמה לכיוונה והבחינה ברעמת שיער כהה ובפלך פנים גבריות, מסותתות, באור החלקי.

היא התייצבה לצד סיריוס, שחיטט בקרביו של האופנוע שלו כשסיגריה משתלשלת מפיו. הוא החליף את גלימת הטקס בג'ינס מוגלגי קרוע וחולצת טי לבנה הדוקה ופיזר את שיערו, שעכשיו מסגר את פניו, פראי ומלא חן.

"מה נשמע?" הוא אמר לה ברגע שהבחין בה עומדת מעליו. הוא הזדקף והרחיק את הסיגריה משפתיו על מנת לנשוף.

"לאן אתה הולך?" היא שאלה אותו למראה תיק הגב שנקשר למושב האופנוע.

"לבית של חבר," אמר סיריוס, מביט בשמיים בעודו מעשן.

"אתה לא מתכוון לחזור." ההבנה הגיעה ביחד עם המילים.

"לא." סיריוס תחב את הסגריה בפיו בשנית ולבש את מעיל העור שלו. "אכלתי כאן מספיק חרא." הוא הבחין בהבעת פניה של מולי ופניו הרצינו. "את אמרת שזה בסדר מצדך שזה לא הולך לקרות."

"לא, זה לא זה," שיקרה מולי. "אני רק... מצטערת בשבילך. שאתה צריך לעזוב את המשפחה שלך ככה."

"האנשים האלה הם לא המשפחה שלי," אמר סיריוס, מחווה לכיוון חלונות הבית המוארים. הוא הפיל את בדל הסגריה על האדמה ודרך עליו. "אני הולך למשפחה שלי עכשיו."

הוא נישק אותה על הלחי. גל של ניחוח אפטרשייב יוקרתי מעורב בטבק התנפץ עליה, אך בעוד סיריוס מתרחק ומתיישב במושב האופנוע היא לא יכולה הייתה להתעלם מההבעה הריקה שעל פניו ולדחוק את המחשבה שהוא עשה זאת מתוך הרגל או כדי לצאת ידי חובה.

"נתראה בסביבה, פרווט."

"להתראות," היא פלטה בעודו מתניע את האופנוע בטרטור מחריש אוזניים. הוא הצדיע לה בחיוך מוזר, ספק מלא הקלה ספק מלא עצב, ונסע משם.

היא צפתה בו רומס פרחים ושיחים לפני שהמריע לאוויר, ואז שפשפה את לחייה בעוצמה, חשה זעם מפעפע בה פתאום. מי הוא חושב שהוא, מחייך אליה ונותן לה נשיקה ואז מתעופף לו ככה?  היא שמחה שהיא לא תתחתן איתו, היא החליטה, מפנה את גבה אל צילו התרחק בשמיים. מגיע לה מישהו טוב יותר ממנו.