בס"ד
מנקודת מבט אחרת
לילי התקדמה עם אמה לכיוון תחנת הרכבת של קינגס קרוס ,איזה איש אחד הסביר לה איך נכנסים לתחנה תשע ושלושה רבעים מכיוון שאין תחנה כזאת בעולם הרגיל. את האמת שגם לילי לא ידעה משהו אחר. עד שקיבלה את המכתב היא חשבה שהיא סתם ילדה רגילה כמו כל חבריה, סתם ילדה ששמה לילי אוונס בת להורים שהם רופאי שיניים וגרה בלונדון.
ללילי היו עיניים ירוקות ועמוקות בצורת שקד, העיניים שלה היו שובות את ליבו של כל אחד שהיתה פוגשת. שיערה היה בצבעם של עלי הסתיו, ערמוני. היו לה קצת נמשים שבקושי נראו ואף קטן ומושלםחמוד, היא היתה ילדה רזה ויחסית נמוכה אם כי לא נמוכה מאוד וכל איש שפגש בה, קטן וגדול התאהב בה מייד. היו לה בלחייה שתי גומות חן קטנות ועם כל חיוך שלה הן נגלו.
את האמת אפילו לא היתה לה הרגשה שהיא אחרת, כי תמיד אהבה ללמוד כמו ילדים אחרים ותמיד רצתה אחים קטנים כמו שאחרים שהיו ילדים יחידים גם רצו, היא הייתה ילדה מאוד מקובלת בחברה והיתה יפה יותר מכל בנות כיתתה, אך עם זאת גם ביישנית. היא לא התגאתה בהיותה יפה ומוצלחת כל כך.
כל זה היה עד שלילי הגיעה לגיל אחת עשרה, ואיש אחד עם שם מוזר ועם לבוש מוזר דפק אצלה בבית וביקש לדבר עם הוריה. הוא ישב איתם בסלון, לילי הייתה בחדרה והכינה את שיעורי הבית שלה.
בעוד לילי שוקדת על שיעורי הבית הקשים בספרות, נשמעה צעקה רמה מכיוון הסלון, "תן לי הוכחות!!"
לילי הייתה מאוד מופתעת, כי היא שמעה את אמה צועקת פעמים מועטות. היא ירדה למטה והציצה דרך חור המנעול. היא ראתה את האיש המוזר יושב מול הוריה שהבעת פניהם הייתה המומה. השיחה שהתנהלה ביניהם היתה אחת השיחות הכי מוזרות ששמעה לילי בחייה.
אמא בדאגה:" אתה בטוח שהיא תהיה בטוחה שם?"
האיש המוזר בביטחון:" כן! אין מקום יותר בטוח לאנשים כמונו!"
מה זה אנשים כמונו? שאלה את עצמה לילי בתמיהה, ולמה לא סיפרו לה כלום עד עכשיו? האם גם הוריה הם מסוג האנשים עליהם מדבר האיש המוזר?
בעודה הוגה במחשבות הפילה בטעות לילי את אחד העציצים שהיו בכניסה והוריה עם האיש המוזר עצרו את שיחתם והביטו בה, אמה במבט כועס והאיש המוזר במבט משועשע.
"טוב" הוא אמר "אני יחזור לכאן בעוד יומיים כדי לשמוע את החלטתכם." אמר ויצא.
לילי הביטה בהוריה בעיניים שואלות, והם החליפו מבטים והינהנו אחד לשני.
אמה אמרה לה לשבת מולם, כי הם צריכים להסביר לה משהו חשוב מאוד, משהו שישנה את כל חייה לנצח.
לילי התיישבה מולם מסוקרנת. אמה התקרבה אליה וחבקה אותה ביד אחת, אביה התיישב מולן והתחיל לספר:" כשנולדת הרופאים אמרו שאת ילדה מוזרה אני ואמא מרוב אושר על כך שנולדת, כי כמו שסיפרנו לך כבר הרבה פעמים ציפינו ללידתך במשך שש שנים וכשנולדת לא היה גבול לשמחתנו. אנחנו לא התייחסנו לדבריהם של הרופאים כי לא ידענו איך יכול להיות שילדה כל כך מושלמת יכולה להיות מוזרה או בעלת מום כלשהו." אבי עצר וחייך אלי באהבה, חייכתי בחזרה חיוך מתוח. אבי המשיך, " כשהיית בת שלוש התחלת לגרום לדברים לרחף אליך ולזוז מבלי שנגעת בהם. את נהנת כמובן מיכולותיך, אבל אני ואמא מאוד דאגנו לך כי נזכרנו בדבריהם של הרופאים, הלכנו לכל הרופאים האפשריים ושום רופא לא יכל להגיד לנו מה יש לך. בגיל שבע זה נהיה יותר חמור, חזרת מבית הספר עם פתק כועס מהמנהלת על כך שאיכשהו הצלחת להפוך את הפאה של המורה לכחול." אבי עצר, נשם כמה נשימות עמוקות והמשיך לספר. " לפני שבוע קיבלנו אני ואמא מכתב שבו כתוב שהתקבלת לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. אני הייתי בטוח שזאת מתיחה ואמא הייתה בטוחה שרוצים לחטוף אותך מאיתנו. אבל לא פנינו למשטרה כי היתה לנו הרגשה מוזרה שיש במכתב הזה דבר מה חשוב מאוד. היום הגיע האיש שהגיע אלינו הסביר לנו הכל, את קוסמת לילי ובגלל זה הצלחת לעשות דברים שאנשים רגילים לא יכולים לעשות." הוא סיים והביט בה בוחן את תגובתה.
"אני מה?" שאלה לילי בקול חלוש, רק כדי לוודא שלא חלמה.
"את קוסמת מותק" אמרה אמה ברוך וחבקה את כתפה של לילי בחוזקה.
"אאבל זה לא הגגיוני" גמגמה לילי "אם אני קוסמת אז למה לא פנו אלינו קודם. וגם אתם צריכים להיות קוסמים...לא?!." שאלה בתמיהה.
"האיש הסביר לנו שיש ילדים שנולדים למשפחות של מוגלגים---"
"לאיזה משפחות??" קטעה אותו לילי בעיניים פעורות ובפה יבש.
"למשפחות של מוגלגים, מוגלגים הם אנשים חסרי קסם כמוני וכמו אבא." הסבירה אמה במהירות לפני שאקטע אותה. "את צריכה להחליט אם את מוכנה ללכת לבית הספר לכישוף ולקוסמות, אני מציעה שתשני על זה לילה אחד ותודיעי לנו מחר חמודה, טוב?"
לילי לא התווכחה, אלא קמה באיטיות מהספה והלכה למיטתה עם ראש עמוס מחשבות והרהורים על קסמים ומכשפים מהאגדות, היא דווקא חשבה שנפלא להיות קוסמת ושהיא אפילו מוכנה לנסות ללכת לבית הספר הזה עם השם המסובך. לבסוף אחרי לילה ארוך של דמיונות היא נרדמה.
בבוקר ההליכה לבית הספר התעוררה לילי בפתאומיות. היא ירדה למטה אחרי שהתלבשה במיטבה ושטפה פנים.
"היום אני הולכת לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות", אמרה לעצמה לילי שוב ושוב, רק כדי להאמין בכך שהיא לא חולמת.
היא כבר דיברה עם הוריה ואמרה להם שהיא מוכנה ללכת לבית הספר לכישוף ולקוסמות, הוריה הלכו למקום כלשהו בלונדון, בהנחיתו של האיש המוזר, ששמו סימטת דיאגון וקנו לה את כלספרי הלימוד. המזוודה שלה הייתה כבר ארוזה ובה כל הספרים החדשים, ערכת שיקויים, גלימות הוגוורטס מקופלות בערימה והכי חשוב את שרביט הקוסם שלה שאותו הוציאה מהמזוודה ושמה בכיסה. לאחר ארוחת הבוקר היא ואמה נכנסו למכונית ונסעו לתחנת קינגס קרוס.
"אמא את יודעת איזה רציף זה ואיך נכנסים?" שאלה לילי בדאגה
"כן" היא אמרה " אל תדאגי הכל מסודר, האיש הסביר לי ולאביך בידיוק מה עלינו לעשות". הם ירדו בתחנת קינגס קרוס, וגילגלו את העגלה עם המזוודה לעבר המחסום שבין הרציפים תשע ועשר.
"עכשיו צריך לעבור במחסום מבלי להסס ובהליכה מהירה, הרכבת שלך בשעה 11.00 היא יוצאת מרציף תשע ושלושה רבעים." אמרה אימה. "כך אמר האיש."
רציף תשע ושלושה רבעים איזה שם מוזר לרציף, חשבה לעצמה לילי, לבסוף אני יתרגל שכל העולם שלי בנוי מדברים מוזרים. לילי הביטה על המחסום, הוא נראה מוצק מאוד. היא הלכה לקראתו באיטיות, נשמה עמוק, עצמה את עיניה והתחילה לרוץ. היא רצה עוד ועוד והייתה בטוחה שעכשיו תהיה התנגשות אבל ההתנגשות לא באה, לילי פקחה את עיניה והפסיקה את ריצתה. לפניה עמד קטר בצבע אדום שהיה סמוך לרציף הומה אדם. שלט מעל הרכבת אמר "אקספרס להוגוורטס, יוצא בשעה 11.00".
לילי הביטה אחורה וראתה את אמה ואביה מגיחים מופתעים מעבר לשער שעליו היה כתוב "רציף תשע ושלושה רבעים." היא עשתה את זה.
עשן הקטר היתמר מעל לראשיהם של האנשים הרבים שעמדו בקהל המפטפט. חתולים מכל הצבעים הסתובבו בין האנשים מיללים אחד לשני, ינשופים קראו זה לזה קריאות עגומות מעל להמולה ולרעש הגרירה של הארגזים הכבדים העמוסים בספרים ובציוד לבית הספר. לילי הלכה עם אמה לאורך הרכבת. הקרונות הראשונים כבר היו תפוסים, אבל בכיוון אמצעה של הרכבת היו תאים פנויים .היא עברה עם הוריה על פני הרבה אנשים שפיטפטו , צחקו והחליפו חוויות מהחופשה שהיתה. לילי העלתה בעזרת הוריה את המזוודה לתא פנוי, ולפתע נשמעה קריאה:" כל הנוסעים לעלות על הרכבת!" , "כל הנוסעים לעלות על הרכבת". לילי נפרדה בנשיקה ובחיבוק מהוריה ועלתה על הרכבת שכבר התחילה לנוע באיטיות.
"ביי מותק" אמרה אימה בעיניים דומעות.
"ביי אמא" אמרה לילי בחיוך "תשלחו לי הרבה מכתבים " ביקשה.
"ברור!" היא אמרה ונופפה לה לשלום. הרכבת כבר התחילה לצבור תאוצה. לילי ראתה את אמה ואביה מנופפים, היא נופפה להם בחזרה עד שהם נעלמו, כשהרכבת פנתה בסיבוב. לילי נגשה לכיוון תאה והתיישבה בו בבטן גועשת. בתים ושדות ירוקים חלפו על פני החלון של תאה, והיא הרגישה גל של התרגשות שוטף אותה.
דלת התא נפתחה וקטעה את מחשבותיה, ילד צנום עם שיער שחור וסבוך בקשרים נכנס לתא, היו לא עיניים שחורות מאוד והוא כבר לבש את גלימת הוגוורטס החדשה שלו.
"שלום" הוא אמר, קולו היה שקט ורציני
"שלום" אמרה לילי מופתעת.
"אפשר להתיישב פה?" הוא שאל בהיסוס "כל שאר התאים תפוסים"
"כן למה לא" חייכה לילי " אני לילי אוונס מי אתה?"
"סוורוס סנייפ" אמר הילד הצנום והתיישב ממולי בספסל. לחצנו ידיים.
"נעים מאוד" אמרה לילי בחיוך חם.
סוורוס הינהן בראשו, פניו היו קצת עצובות.
לאחר שדיברו קצת והיתוודאו אחד לשני, סיפרה לו לילי שבעצם היא לא יודעת כל כך הרבה על עולם הקוסמים מפני שהוריה מוגלגים, היא שאלה אותו אם זה משנה שהיא בת מוגלגים ולא של קוסמים. הוא אמר לה שאימו קוסמת ושאביו מוגלגי.ושזה בכלל לא משנה אם היא בת מוגלגים או בת של קוסמים מכיוון שיש בדמה הרבה כח קסם. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת ונכנסו לתוך התא שני בנים, ליבה של לילי התחיל לפעום והיא הסמיקה קשות. אחד היה עם שיער חום ארוך וחלק ועיניו היו שחורות ויפות, ובכלל הופעתו היתה נאה מאוד ,והשני היה זה שגרם לליבה של לילי לפעום בחוזקה ולהסמיק, הוא היה עם שיער שחור מבולגן מאוד ועם עיניים חומות, עמוקות ומהממות.
"שלום" אמר הילד בעל העיניים החומות המהממות
"היי" אמרה לילי בחיוך נבוך.
"מה אתם עושים פה?!!" שאל סוורוס בפנים מעוותים מכעס.
"אוו סוורוס לו נפגשנו הרבה זמן!" חייך הילד.
"לכו מפה" צעק סוורוס ונעמד על רגליו, רועד מכעס.
"סוורוס, זה לא יפה" אמרה לילי "אני הכנסתי אותך למה שלא נכניס גם אותם?"
"הם לא באו כדי להתיישב פה!" שאג סוורוס "הם באו כדי לריב איתי ולקחת אותך איתם לתא שלהם!!! הם שמו עליך עיניים עוד בתחנה!"
לילי הביטה בשאלה על שני הילדים שנכנסו. שניהם הביטו בסוורוס בעיניים מתעבות והחיוך המלגלג עדיין לא ירד מפניהם.
"אני ג'יימס" אמר הילד בעל העיניים החומות והשיער המבולגן.
"ואני סיריוס" אמר הילד השני בעל השיער הארוך.
"אני לילי וכנראה שאת סוורוס אתם כבר מכירים".
"כן" חייך סיריוס "נפגשנו מוקדם יותר בתחנה".
"אתם רוצים משהו מיוחד?" שאלה לילי
"אפשר לבקש ממך לבוא איתנו לתא שלנו?" שאל ג'יימס
"את לא צריכה להסתובב איתו" אמר סיריוס והצביע על סוורוס בטיעוב.
"אני חושבת שאני מסוגלת להבחין בעצמי עם מי עלי להסתובב ועם מי לא, תודה!" אמרה לילי בקרירות.
"טוב" אמר סיריוס "אבל אחר כך אל תאשימי אותנו!" והם יצאו.
לילי הביטה בסוורוס שעדין עמד והביט בדלת במבט מתעב.
"מי אלה?" שאלה לילי
"סתם שני ילדים שנהנים להציק לאנשים" אמר סוורוס בפנים עגומות והתיישב באנחה על המושב.
"הי תתעודד" רכנה אליו לילי בחיוך חם, הייתה לה היכולת להפוך אנשים עצובים ומבואסים למאושרים. "אנחנו עוד מעט מגיעים לשם, להוגוורטס, מה אכפת לך משני ילדים מפגרים שמנסים לעצבן אותך?" אמרה לילי בחיוך. הקסם פעל, סוורוס הרים אט אט את ראשו מחייך חיוך עקום.
"את צודקת" הוא אמר "הם לא מספיק חשובים ליחס מצידי".
"יופי" אמרה לילי ונשענה בחזרה על המושב.
הרכבת החלה להאט. לילי הביטה דרך החלון, כבר התחיל להחשיך. נשמעה קריאה בחלל הרכבת:" עוד שתי דקות נגיע להוגוורטס, נא השאירו את המזוודות על הרכבת , הן יועברו לבית הספר בנפרד." לילי הביטה בסוורוס והוא הביט בה.
"בואי" הוא אמר, שניהם יצאו אל המעבר וצעדו לכיוון דלתות היציאה מהרכבת.
"אני מקווה שיהיה אוכל אני מת מרעב" אמר סוורוס בחיוך כדי להפיג את המתח. לילי רק חייכה חיוך מתוח ולא אמרה דבר.
הרכבת עצרה בפתאומיות וכולם עפו אחורה, לילי וסוורוס דפקו את ראשם בקיר שמאחוריהם ונפלו ארצה. שניהם קמו במהירות מרצפת הרכבת וזרמו החוצה עם שאר הילדים המפטפטים בהנאה ובהתרגשות. לילי שאפה לריאותיה את אוויר הלילה הקריר והביטה לכל הצדדים בהתרגשות.
"לילי אני מקווה שאת תהיי בסלית'רין" אמר פתאום סוורוס בדאגה
"איפה?" שאלה לילי, אבל לפני שסוורוס הספיק לענות נשמעה קריאה רמה:" תלמידים חדשים הנה לפה!" ואיש ענק עם עששית גדולה אותת לתלמידים החדשים לבוא אחריו.
"מי זה?" שאלה לילי את סוורוס באימה.
"שמעתי עליו" הוא אמר בקול מבשר רעות, "הוא סוג של משרת אני חושב, פרא אדם!"
לילי הביטה על האדם הענקי בהבעה מפוחדת, הוא נראה מאוד מאיים ומפחיד, אך כשהם נכנסו לתוך שלולית של אור היא ראתה שבין השיער הסבוך בקשרים ומתחת לגבותיו העבותות, מסתתרות שתי עיניים וקטנות כמו שתי חיפושיות שוחקות וחיוך חם ורחב.
"ברוכים הבאים להוגוורטס" הוא אמר בחיוך "אני רובאוס האגריד שומר המפתחות והקרקעות פה בהוגוורטס. אם תבואו אחרי אני יוביל אתכם אל הטירה.
כל התלמידים צעדו אחריו על שביל צר ומפוטל.
"עוד מעט אתם תוכלו לראות פה את הוגוורטס...עוד רגע פה בעיקול, כאן!"
נשמעו קריאות התפעלות מכל עבר. הם עמדו לפני טירה ענקית!!! היא היתה מלאה צריחים ומגדלים ומוארת מאוד, הם עמדו לפני אגם קטן ובו סירות כל זוג תפס סירה ולילי וסוורוס היו ביחד, לילי ראתה את ג'יימס וסיריוס נכנסים לסירה משלהם בהבעה נרגשת, היא לא ידעה מה לחשוב עליהם כי מצד אחד הם נראו מאוד נחמדים, במיוחד ג'יימס ומצד שני הם נטפלו והציקו לסוורוס. בעודה הוגה במחשבות, נשאה הסירה את לילי לכיוון דלת עץ אלון גדולה ורחבה, עם מקוש נחושת באמצעה. כל התלמידים ירדו עם האגריד מהסירות ונגשו לכיוון הדלת. האגריד צעד קדימה והקיש שלוש פעמים על דלת האלון. כעבור שתי דקות הדלת נפתחה ואישה חמורת סבר בעלת פקעת גבוהה נראתה בפתח.
"שלום גבירתי הפרופסור מקגונגל אני הבאתי פה את התלמידים החדשים" אמר האגריד
"תודה האגריד, אני אקח אותם מכאן" אמרה הפרופסור מקגונגל "בואו אחרי" היא אותתה לתלמידים החדשים.
לילי, סוורוס ושאר הילדים הלכו בעקבות הפרופסור מקגונגל. רק אז לילי שמה לב לאן הם נכנסו. הם עמדו בתוך אולם ע-נ-ק! לפידים בוערים האירו את קירות האבן באור עמום. צעדיהם הידהדו בזמן שטיפסו עם הפרופסור מקגונגל גבוה אל תוך הטירה.
"עיצרו" היא אמרה כשהגיעו לשתי דלות גדולות והדורות. "ברוכים הבאים להוגוורטס אני מאחלת לכם שתלמדו הרבה ותהנו. אתם נמצאים רגע לפני המיון לבתים השונים, התלמידים ימוינו לפי תכונותיהם ושאיפותיהם." אמרה הפרופסור מקגונגל " הבתים הם, גריפינדור, הפלפאף, ריבנקלו וסלית'רין, לכל בית יש את האופי המתאים לו, כל התנהגות טובה תזכה את הבית שלכם בנקודות, בעוד שהתנהגות שאינה הולמת את חוקי בית הספר הזה, תוריד נקודות. בסוף שנת הלימודים יוענק לבית עם מירב הנקודות גביע, וביתו יזכה בתהילה ובכבוד גדול. עכשיו אם תואילו להסתדר בשורה ישרה ולבוא אחרי. בתחושה מוזרה, כאילו רגליה הפכו לעופרת, הסתדרה לילי בשורה מאחורי ילדה עם קוקיות בלונדיניות, כשסוורוס עומד מאחוריה. הם חצו את אולם הכניסה ונכנסו דרך הדלתות הגדולות והכבדות לתוך האולם הגדול.
לילי מעולם לא דמיינה מקום כה מפואר ומוזר. החלל הואר באלפי נרות שריחפו באוויר מעל לארבעה שולחנות ארוכים, שסביבם ישבו שאר התלמידים. על השולחנות נחו צלחות וגביעים מזהב מבריק. בראש האולם היה שולחן ארוך נוסף, שלאורכו ישבו המורים. לכאן הובילה הפרופסור מקגונגל את התלמידים החדשים, כך שהם נעצו בשורה כשפניהם אל התלמידים האחרים וגם אל המורים. מאות הפרצופים שהביטו בהם נראו כמו פנסים עמומים באור הנרות המרצד. פה ושם היו מפוזרים רוחות הרפאים של הוגוורטס, סוורוס סיפר ללילי עליהן כשישבו ביחד ברכבת, הוא גם סיפר לה על המנהל הדגול אלבוס דמבלדור, הוא המנהל של בית הספר הזה. כדי להימנע מהמבטים הנעוצים בה היפנתה לילי את עיניה אל התיקרה שלמעלה, וראתה שהיא משובצת כוכבים. היא שמעה את סוורוס לוחש לה, "עשו קסם כדי שזה ייראה כמו השמים בחוץ." היה קשה להאמין שיש שם בכלל תיקרה, ושהאולם הגדול לא היה פשוט פתוח לשמים.
לילי הזדרזה והשפילה את מבטה, היא ראתה את הפרופסור מקגונגל מניחה מצנפת קוסמים מחודדת ובלויה מאוד על גבי שרפרף עץ.
כל העיניים הופנו אל המצנפת אז גם לילי היפנתה אליה את מבטה. קרע בתחתית המצנפת נפתח והיא פתחה את פיה והחלה לדקלם :
שלום אני מצנפת המיון ואתכם אני ימיין,
גדול וקטן לבתים השונים, כפי שהזדמן.
אם אומץ לב ותושייה אמצא אצלו במוח,
אודיע חיש את זה האיש לגריפינדור לשלוח.
אם בראשו אמצא טוב לב ואורח רוח,
אודיע כי להפלפאף הוא מועמד בטוח.
לרבינקלו אשלח את זה שבראשו חרוט,
תכונות המובילות תבונה ולמתנות.
אך באשר אמצע עורמה ושאיפה לכח,
אודיע כי לסלית'רין הוא חייב ללכת, וזה בטוח.
על כן חיבשו את תחששו אין חכמה כמותי,
ואם חס ושלום אטעה אני אבלע אותי!
האולם כולו פרץ במחיאות כפיים נלהבות.
לילי נשמה לרווחה אז בסך הכל צריך לחבוש את המצנפת, אמרה לעצמה. רק הלוואי שאפשר היה למדוד אותה בלי כל העיניים הנעוצות בך.
הפרופסור מקגונגל צעדה קדימה ובידה מגילת קלף ארוכה.
"כשאקרה בשמכם, אני רוצה שתחבשו את המצנפת ותשבו על השרפרף לצורך המיון" אמרה.
"אבוט חנה" הילדה עם הקוקיות הבלונדינים שעמדה ממול ללילי צעדה קדימה בצעד לא בטוח וחבשה את המצנפת שכיסתה מיד את פניה הרזות – הייתה רגע של דומייה, ואז –
"הפלפאף!" צעקה המצנפת. השולחן הימני פרץ בקריאות הידד ומחיאות כפיים, וחנה הלכה לשבת עם חבריה לבית הפלפאף. לילי ראתה את רוח הרפאים של הפלפאף שהייתה כומר שמן וחייכן מנופף לה בשמחה.
"בונז סוזן"
"הפלפאף!" צעקה שוב המצנפת, וסוזן רצה לשבת לצידה של חנה.
"בוט טרי"
"ריבנקלו!" השולחן השני משמאל מחא כפיים הפעם, אחדים מילדי ריבנקלו נעמדו כדי ללחוץ את ידו של טרי כשהוא הצטרף אליהם. גם "מנדי דארסלי" הלכה לריבנקלו, אבל "בראון לבנדר" נהייתה התלמידה הראשונה לבית גריפינדור, והשולחן השמאלי ביותר פרץ במחיאות כפיים נלהבות ובקריאות הידד.
ואז נשלחה "בלסטרוד מיניסטנט" לסלית'רין אחריה היה סוורוס הוא עלה על השרפרף בצעדים איטיים והניח את המצנפת על ראשו לאחר שתי דקות המצנפת צעקה –
"סלית'רין!" סוורוס חייך את חיוכו העקום והלך לשבת עם שאר תלמידי סלית'רין לילי ראתה את המדריך של סלית'רין תופח על כתפו.
כעת כבר לא נותרו הרבה אנשים
"מון,..."נוט"...פרקינסון"...ואז זוג התאומות "פאטיל" ואז - ,לילי אוונס!"
לילי צעדה קדימה, עכשיו היא כבר הייתה לבנה כמו סיד. היא הייתה בטוחה שהמצנפת תשב כשעה ארוכה על ראשה ואז הפרופסור מקגרנגל תאלץ אותה להוריד את המצנפת, ותגיד לה שזאת טעות ושהיא לא קוסמת אלא מוגלגית פשוטה. לילי הניחה את המצנפת בידיים רועדות על ראשה, והדבר האחרון שהיא ראתה היה המון אנשים שהביטו בה. רגע אחר כך היא מצאה את עצמה מסתכל בשחור שעל המצנפת. היא המתינה.
"המממ" אמר קול קטן בתוך אוניה. "זה לא קל בהחלט לא קל. לא מעט אומץ אני רואה. וגם שכל די טוב. יש פה כישרון - הו כן, ללא ספק – וגם איזה צימאון להוכיח את עצמך, זה מאוד מעניין...אז איפה לשים אותך?" לילי תפסה חזק בשולי השרפרף והמתינה באימה לגזר הדין של המצנפת, כעבור רגע המצנפת צעקה –
"גריפינדור!" לילי הורידה את המצנפת וחייכה חיוך עצוב לסוורוס שהשמיע אנחה קטנה ומיואשת. והלכה לעבר השולחן של גריפינדור שמחא לה כפיים בהתלהבות. משם היא יכלה לראות היטב את שולחן המורים היא ראתה את האגריד עם עיני החיפשיות החמימות שלו, שחייך אליה חיוך חם. ובמרכז השולחן, בכיסא זהב גדול ישב אלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר ששערו וזקנו הכסופים זהרו באולם ועיניו הכחולות ריצדו מתחת למשקפי החרמש שלו.
לילי התיישבה ליד ילדה עם שיער שחור וחלק שהציגה את עצמה כפרווטי פאטיל
"נעים מאוד" היא אמרה בחיוך נעים.
לילי חייכה בחזרה והציגה את עצמה, היא נשאה את עיניה לעבר המצנפת וראתה כיצד שאר התלמידים, ואיתם ג'יימס וסיריוס שמוינו לגריפינדור עם לילי, ומייד התיישבו לידה וחייכו אליה בחביביות, מתמיינים לבתיהם.
לילי הביטה על צלחת המזון הריקה שלה. רק עכשיו נזכרה כמה שהיא רעבה.
אלבוס דמבלדור נעמד על רגליו, הוא חייך אל התלמידים, זרועותיו פרושות לרווחה.
"ברוכים הבאים להוגוורטס!" הוא אמר "אני לא אכביד אתכם עכשיו בהגיגיו של איש זקן, כי רק אני יודע כמה אתם רעבים ואיזה אוכל טעים יש היום! אז בתיאבון!!" הוא שב והתיישב במקומו. כולם מחאו כפיים והריעו.
"בן כמה הוא?" שאלה לילי את פנלופה קלירווטר המדריכה שלהם.
"אממ...אף הפעם לא שאלתי" אמרה פנלופה וקימטה את מיצחה. "תפוחי אדמה לילי?"
פיה של לילי נפער לרווחה. הצלחות המונחות על השולחן היו לפתע עמוסות באוכל. היא מעולם לא ראתה כל כך הרבה אוכל, ועוד על שולחן אחד! היה שם תפוחי אדמה צלויים, עוף בגריל, צלעות פרה וצלעות כבש, נקנקיות, סטייקים, גלידות בכל הצבעים והסוגים, אפונה, גזר, צ'יפס, מלא סוגים של רטבים, קטשופ, ומסיבה לא ברורה גם סוכריות מנטה. לילי מילאה את צלחתה בדוגמית מכל דבר מלבד סוכריות המנטה והתחילה לאכול. זאת הייתה תאווה לחייך.
לילי אכלה בתיאבון והקשיבה לשיחות של כולם, תוך כדי כך היא תהתה איך יכלה לפקפק בשאלה אם תבוא לבית הספר או לא עכשיו כשהיא אוכלת מכל המאכלים שיש ושג'יימס פוטר מחייך אליה את חיוכו המקסים היא הייתה בטוחה שהיא רוצה להישאר!
זה הפאנפיק הראשון שלי אז נא לפרגןן!! ((: גם אם יצא גרוע...
|