דומות אבל שונות

בהתחלה הפרקים יהיו כתובים כרגיל, אבל אחרי כמה פרקים אני אתחיל לכתוב מנקודות מבט של איימי.

איימי עמדה ברציף. ידיה הרועדות מהתרגשות אחזו בעגלה שלה, ועיניה סרקו את האזור.

"ואוו." היא אמרה.

"זה היה נראה אחרת כשהלכנו לכאן עם שון!" קראה אחותה, ג'ייד. "זה נראה יותר... נוצץ."

איימי וג'ייד וורבק תאומות זהות. אבל בכול זאת, היו יכולים לראות את ההבדלים ביניהן בברור. 

איימי, היתה אוספת את שיערותיה הזהובות לקוקו גבוה, ופניה היו נקיות ושטופות מהסנטר על לעיניה החומות.

ג'ייד, היתה מפזרת את שיערותיה הזהובות על המותניים, ומעל עינייה החומות היה מרוח איפור עדין.

איימי איתה לובשת חצאית ג'ינס מאווררת וחולצת כפתורים משובצת, ואילו ג'ייד הייתה לובשת שמלות נוצצות ונעלי בובה באותו צבע.

בטח ניחשתם מה היה האופי של כל אחת מהן...

 איימי היתה תלמידה מצטיינת, ואת זמנה הפנוי היתה מעבירה בקריאה, כתיבת שירים ונגינה על כינור.

ג'ייד, היתה מעט שחצנית ומאוד מקובלת. היא היתה מעבירה ערבים בלבלות עם חבריה וללכת למסעדות.

כשמשפחת וורבק עמדה בשלמותה על הרציף, שון, האח הגדול של התאומות, מיהר להיפרד לשלום מהוריו ולחפש את החברים שלו.

"מעניין אם כל החברים שלי יהיו פה," ג'ייד הרהרה בקול.

"מעניין אם הלימודים יהיו מעניינים," איימי חלמה, "אני לא יודעת מה איתך, ג'ייד, חייבת לחזור שוב על אלף עשבים ופטריות קסומים"

ג'ייד גלגלה עיניים.

"לא, את לא! מישל כבר הסבירה לך היום בבוקר, כשאכלנו, שאת תלמדי את זה בבית הספר! וחוץ מזה," ג'ייד הנמיכה את קולה ללחישה שרק אחותה שמעה, "חסר לך אם את עושה לי בושות בחנוניות שלך ליד החברים שלי, או-או שאת- שתתחילי לדבר על ספרים, או על בית ספר..."

"אולי תקבלי אותי כמו שאני? סנובית!" איימי סיננה לעברה.

"תפסיקי לדבר בביטויים!"

" היי!-דפוקה אחת- 'לקבל אותי כמו שאני' זה לא ביטוי, זה מאמר!"

"זה לא ביטוי, זה מאמר.." ג'ייד חיקתה אותה בקול לגלגני. "תפסיקי להיות חנונית!"

"ג'ייד!" אמא של השתיים התערבה, "זו אחותך! למען השם."

"הא!" איימי קראה בניצחון.

"היא קראה לי סנובית!"

"איימי..?"

"זה היה קודם!"

"איימי! למה קראת לה סנובית? אתן הולכות להוגוורטס! אתן גדולות! תפסיקו לריב כמו תינוקות!" הפעם אביהם התעצבן. הם החלו לצעוד לכיוון הרכבת.

"כשמישל היתה בגילן, היא היתה מקסימה! היא ושון לא רבו על שטויות כאלה!" מלמלה האם לאב, שהנהן בהסכמה.

"תמיד אתם אומרים שמישל הכי טובה," ג'ייד זעפה. ''אחותכן לא רבה כמו תרנגולת!" אמא שלהן הצדיקה.

"אולי תתחילו להסתדר," אביהן אמר ולקח מג'ייד את העגלה שלה. "כשהייתן קטנות הסתדרתן מצויין!" הוא העמיס את העגלה שלה על הרכבת, וכך עשה גם עם העגלה של איימי.

"אנחנו מצפים מכן ליותר." אמרה האם והתכופפה לנשק כל אחת מהן.

"בהצלחה בשנה הראשונה, חמודות," היא אמרה.

"תשתדלו להשיג את כולם בשיעורים," קרץ האב.

"פיטר!" האם מלמלה. " אוח.. נו, פשוט תלמדו יפה."

"כמובן!" קראה איימי.

"כן, כן, בטח. מה שתגידו," ג'ייד אמרה ובחנה את אצבעותיה הצבועות בלק ורוד.

"ביי חמודות!" הזוג וורבק חיבק את בנותיו שוב וצפה בהן נעלמות בקרון.

"כמה תאים תפוסים!" התעצבנה איימי.

"ואפילו חברה אחת שלי לא ראיתי!" ג'ייד הצטרפה להתלוננויות.

"זה חדש..."

"כן!"

הן צעדו בפרוזדור כמעט שלוש דקות עד שהן מצאו תא שישב בו רק ילד אחד שקרא ספר.

"הוא שם לבד! תמיד יש מישהו שניכנס ושואל אם יושבים פה.." איימי הציעה.

"נחשי מה התשובה שלי?" ג'ייד חייכה במתיקות.

"מה?-"

"לא!"

"אוף."

ג'ייד גררה אותה עוד קרון, ועוד קרון, עד שהן הגיעו לתא אחד ריק.

"אחלה! נשב פה!" קראה איימי ומיהרה לפתוח את דלת התא.

"רק אנחנו?" ג'ייד עיקמה את אפה בסלידה. "אבל אני תמיד מוקפת אנשים."

"אז מה נעש-"

"ביי." ג'ייד כבר היתה מחוץ לתא, והשאירה את אחותה לבדה. איימי הציצה אל מחוץ לתא כדי לראות לאן הלכה אחותה. היא ראתה אותה עומדת באמצע הפרוזדור, אצבעה מסלסלת קבוצת שיערות, והיא מפטפטת עם ילד וילדה שנראו בערך בני גילה. נראה שג'ייד כבר מצאה לה חברים. הם עמדו ליד תא אחד ודיברו שם.

"אז, קוראים לך ג'ייד וורבק?" שאל אותה הילד. ג'ייד הנהנה בחיוך.

"אני אליס טמפרטון, וזה בן דודי, דרייק," אמרה ילדה רזה עם שיער חום ועיניים ירוקות. 

"כן, אני דרייק," אמר הילד. היה לו שיער שחור מסודר ועיניים ירוקות.

אבל אז כמה ילדים שהיו איתם בתא פתחו אותו.

"אליס, דרייק, אתם נכנסים או מה?" ילדה בלונדינית אחת התרפקה על הדלת של התא.

"בטח, והיא תבוא גם!" דרייק אמר. אליס כבר ישבה בפנים.

"אני-אני מה?" ג'ייד זרחה.

"בואי." דרייק דחף אותה לתוך התא.

איימי צפתה באחותה, שהספיקה להכיר קבוצה גדולה של ילדים, נכנסת לתוך התא השלישי מהתא שלה ומשאירה אותה לבד. היא הרגישה איך הדמעות המלוחות חונקות את גרונה.

		הפרק הבא