סיפור אהב-שנא-אהבה

זה היה... משעשע.
ניסחתי את מחשבותיי בקפידה.
ומעניין.
איזו סיבה יש לפוטר להרים את ידה?
הרי ברור שהיא לא יודעת את התשובה כמו שברור שאני חתיך בצורה שפשוט לא תאמן.
ואני אכן חתיך בצורה שפשוט לא תאמן.
אבל בחזרה לנושא, למה היא הרימה את ידה?
מחשבותיי נקטעו על ידי פרופסור מקמילן.
"או-קיי..." מלמל, מבטו עדיין מקובע על הדלת.
אחר התיק את מבטו ממנה וחזר להביט בכיתה.
אז אף אחד לא יכול להגיד לי כלום על השיקוי המשתק?" שאל בייאוש.
"מישהו, מישהו?" ניסה.
משראיתי שאף אחד לא הולך לענות, הרמתי את ידי.
"סקורפיוס!" אמר פרופסור מקמילן, כמעט בהקלה.
"השיקוי המשתק חודר למערכת העצבים וגורם לה לקרוס, כך שבעל מערכת העצבים לא יכול לזוז." דקלמתי.
"מדויק." אמר המורה.
רוב תלמידים בהו בי.
"כן, אז אני, שלא כמוכם, גם יודע שיקויים, מה הסיפור הגדול?" רטנתי בשקט.
הדלת נפתחה.
כולם הסתובבו אליה, חוץ ממני.
לא אהבתי להראות סקרן.
טוב, זה לא מדויק, לא אהבתי להיות סקרן, אבל לא יכולתי לשנות את זה, שלא כמו להראות סקרן.
בקלות הייתי יכול שלא להראות סקרן.
"אני מצטערת, פרופסור מקמילן..." נשמע קול מבויש.
פוטר מיהרה להתיישב על ידי.
"אין על מה, אין על מה..."  אמר הפרופסור מקמילן.
הוא הסתובב אל הלוח וטפח עליו בשרביטו.
"בלי. מילים." אמרה לי בלי קול.
הנהנתי קלות, מחייך.
היא נהמה כלפיי בזעם בעודי מגלגל עיניים.
היא ניערה את ראשה קלות, כאילו מנסה לנער אותי ממחשבותיה.
היא לא תצליח, בדוק.
חשבתי לעצמי, כמעט מגרגר מעונג.
כיתת השיקויים הייתה המגרש הביתי שלי.
פה אני השולט.
אני.
הבטתי עליה לרגע, רק לרגע, וכל העונג שלי נעלם.
היא נראתה כל כך חסרת אונים כשדפדפה בפראות אל העמוד בספר בו היה מתכון השיקוי, מדי פעם מעבירה את מבטה אל הלוח, למרות שהוראות השיקוי הכתובות על הלוח היו בדיוק אותן ההוראות שהיו כתובות בספר.
אני אהיה חייב לעזור לה, מה?

הפרק הקודם