איך כמעט ולא היינו

   הערה קצרה: פאנפיק ישן, נא לקחת זאת בחשבון^^    

הערה נוספת - סלחו לי על התקציר העילג, התקשיתי לתקצר פיקצר^^"   

                               איך כמעט ולא היינו.

'אסור לֵך,'

'אסור לַך,' 'אסור לנו...' 'אסור לנו להתאהב...'

ריחו החריף של הדם ריחף במרחב וריחן המרקיב של הגופות היה משכר. היא לא הייתה יכולה לשאת את זה יותר. זה היה חזק ממנה. האבידות הרבות, המכרים האהובים, החברים הקרובים שאף הפכו במהרה להיות למשפחתה הקרובה. כולם היו שם, שוכבים חסרי חיים כי המוות לקח אותם במהרה.

"למה תמיד לוקחים את הטובים?..." נשמע אותו משפט מוכר, חנוק מבכי ודמעות, מלא בכאב.

"בגלל שאלו שלמעלה, רוצים שאנחנו, הרעים, נסבול." לחש רון והרכין את ראשו.

זה היה יותר מדי. ליבה לא היה מסוגל להכיל זאת. היא הניחה את כף ידה בעדינות על פיה, מונעת מעצמה לומר כל מילה מיותרת ובעודה רועדת, הסתלקה מהמקום מהר ככל שגופה היה מסוגל לשאת אותה.

היא יצאה החוצה, הרחק מתוככי בית הספר, היא יצאה אל החצר הגדולה, אל העצים. היא כבר לא ידעה לאן מועדות פניה, היא רק המשיכה לרוץ.

קול יבבה גרם לה להיעצר. היא הסתובבה באיטיות וראתה אותו, יושב סמוך לעץ, ברכיו פרושות לצדדיו וידיו מחזיקות את ראשו בייאוש. הוא הרים את ראשו כששמע אותה מתקרבת. הוא זיהה אותה. היא זיהתה אותו גם. פניו היו לחים מדמעות.

הוא נעמד. "מה את עושה כאן, בוצדמית מטונפת?"

הרמיוני נסוגה לאחור. "שתוק, מאלפוי." אמרה בטון רועד.

דראקו התקרב אליה. "מה קרה גריינג'ר, מפחדת?"

"אל תתקרב..." לחשה הרמיוני אך דראקו היה כבר קרוב אליה. כל כך קרוב שהיא יכלה לשמוע את פעימות ליבו.

"דרא.." היא התחילה אך הוא עצר בעדה ונישק אותה. הרמיוני התנתקה ממנו במהירות וסטרה לו.

"אתה אוכל מוות דראקו!"

"זה לא כל כך הפריע לך בקיץ שעבר, גריינג'ר!"

"כי אז אני לא ידעתי מה אתה!"

השתררה דממה. הרמיוני התנשמה בכבדות. דראקו ניסה לתפוס בידה אך היא נרתעה לאחור.

"אל תיגע בי..." לחשה. היא לא רצתה להודות בכך, אבל עצם המגע שלו בה הרעיד כל עצם בגופה. הייתה ביניהם משיכה, היא ידעה את זה. אבל היא בחיים לא הייתה מוכנה להודות בכך.

"זה לא היה נראה שאכפת לך כל כך מהקיץ שעבר בחדר הנחיצות, דראקו."

הוא השפיל את מבטו והביט הצידה. "קרב וגויל היו שם, וכך גם וויזלי ופוטר."

"אתה ניסית להרוג אותי..." אמרה הרמיוני, רועדת.

"אם הייתי מנסה, היית כבר מתה!" צעק דראקו.

הדממה חזרה. הם נמנעו מלהביט אחד בשני.

"יש מי שדואג לי עכשיו, דראקו." לחשה הרמיוני.

הוא הביט בה במבט אדיש, מנסה להטמין את רגשותיו כמה שיותר עמוק בתוכו. "מי, הוויזלי הזה? אתם לא מתאימים בשיט."

"זה לא שלי ולך יש תחומי עניין בשפע!"

"את מבינה אותי!! את מבינה אותי בצורה שאף אדם מחורבן בחיי לא הצליח להבין! את גורמת לי לדבר על התחושות שלי! את גורמת לי לבגוד במשפחה שלי! אני בוגד בהם בכך שאני מדברת עם בוצדמית כמוך!"

הרמיוני השפילה את מבטה. דראקו התקרב אליה ולחש. "את מבינה אותי. הרמיוני."

עצם אזכור שמה משפתיו של דראקו, בפעם הראשונה, גרם לה להרים את ראשה בתדהמה. דראקו השפיל את מבטו.

"אם זה היה קורה פעם אחת, בסדר. אבל שלוש פעמים?" מלמל דראקו.

"הייתי בתקופת דיכאון מתמשך." אמרה הרמיוני בלחש.

"גם אני." מיהר דראקו להשיב.

הרוב נשבה, חזקה מתמיד.

"אתה היית הראשון שלי." מלמלה הרמיוני. דראקו נמנע מלענות לה.

"אתה יודע שאנחנו לא יכולים." הוסיפה. חוזקה של הרוח העיף את שיערה וריחה המסחרר צמרר את כל גופו.

עם הרוח, בא ריחו החריף של הדם וריחן המרקיב של הגופות. עכשיו זה כבר יותר מדי.

שפתיה של הרמיוני רעדו, היא כבר לא הייתה יכולה לשלוט בעצמה. ועיניה, כמו סכרים, נפרצו במהרה. היא הניחה את ראשה בין ידיה על חזהו של דראקו. בהתחלה, המגע הלחיץ אותו אבל הוא התרגל אליו במהרה וכרך את זרועותיו סביבה. זה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות עכשיו.

הוא חיבק אותה חזק, מנסה להיאחז ברגעים האחרונים שלהם יחד, ונזכר בקושי רב, איך הכל התחיל.

הוא הביט בה בעיניים עצובות. אולי הוא לא תמיד יזכור איך הכל התחיל, אבל הוא אף פעם לא יישכח – איך הכל נגמר.

הוא חשב על כל הדברים שאמר לה, דברים שמעולם לא אמר לאף אחד אחר, וידע שהוא עושה את הדבר הנכון.

בעודו מוציא את שרביטו וממלמל את לחש הזיכרון המוכר, הוא נזכר באותו הרגע שצעק 'אני שונא אותך גריינג'ר!' משפט שסחף את שניהם לנשיקה לוהטת ולאחר מכן גרם להם למצוא את עצמם יחד, מביטים אחד בשני המומים, נמצאים באותה מיטה, שבורי לב וחלשים מכדי להפסיק את זה בזמן.

הוא ידע שעכשיו הוא אוהב אותה, אוהב אותה מספיק בשביל לגמור עם זה אחת ולתמיד. אוהב אותה מספיק, בשביל לתת לה ללכת. הוא ידע שהיא לעולם לא תוכל שוב לזכור אותו. לזכור את מה שהיה. אבל הוא היה חזק מספיק בשביל שניהם  ושלם עם החלטתו.

'מצטער הרמיוני,' הוא הביט אל השמים השחורים, עצם את עיניו ונשך את שפתיו בכאב. 'אבל אסור לנו להתאהב.'