חיים כמו שמכירים.

חיים כמו שמכירים

קול השעון המעורר ניקר באוזניה של לילי. היא שלחה לעברו יד מהירה כדי להשתיקו.

בוקר. ההכרה הכתה בה באיטיות, זה הזמן לקום.

ברגע שניסתה להתרומם, נתקפה לילי בחולשה פתאומית. היה לה מאוד קשה לקום. משהו הפריע לה, עמד בדרכה.

הבטן. היא הייתה פשוט כל כך כבדה.

משהו המשיך להפריע ללילי, אך היה קשה לה להצביע עליו במדויק.

"מי ילד מתוק של אבא? מי ילד מדהים? מי הולך להמם את העולם בנוכחותו? מי כזה קוצ'יקוצ'יקו?"

אוה, כן. ג'יימס.

לילי הביטה בג'יימס המדבר לבטנה הנפוחה בהלם קל. "ג'יימס, מה לכל הרוחות אתה עושה?" בקולה ניכר ספק שעשוע ספק הפתעה.

"מדבר עם הילד שלנו." ג'יימס השיב בחיוך ורכן שוב לעבר בטנה של אשתו. "כי הילד הקטן שלנו הולך להיות להיט! בדיוק כמו אבא שלו!" הוסיף בטון ילדותי וליטף את הבטן.

לילי הרימה גבה בהפתעה. "תזכיר לי שוב למה התחתנתי איתך?"

ג'יימס הרים אליה את מבטו. "כי אני חתיך הורס ומושלם וחייך לא היו שלמים בלעדיי?"

"אוה כן. תודה שפקחת את עיניי."

"anytime-babe."

לילי נאנחה ונמנעה מלהגיב.

"אז חשבתי על כמה שמות לבן שלנו..." ג'יימס פנה אל לילי והתיישב קרוב אליה.

"לבן שלנו?" לילי עצרה אותו. "זאת יכולה להיות גם בת, אתה יודע."

"כן, אבל בת לא יכולה להיראות כמוני." ג'יימס אמר בטון שאין להיווכח איתו.

"למה היא צריכה להיראות כמוך...?"

ג'יימס משך בכתפיו. "אינטואיציה."

לילי הנידה בראשה והחליטה שאין טעם לנסות להמשיך את הויכוח הזה. "בכל מקרה, דיברתי עם דוקטור רייכל, והוא הראה לי את האולטרסאונד שאומר-"

"אולטרסאונד?" נשמע קול מזלזל מפתח הדלת. "בשם תחתוניו של מרלין! את מדברת על החרטא הזה שהמוגלגים מתעקשים בכוח לקרוא לו 'טכנולוגיה מתקדמת'?"

"סיריוס!" לילי קראה בפליאה ומיהרה להרים את השמיכה מעליה. "מה לעזאזל אתה עושה פה? ועוד בחדר השינה שלנו..." את חלקו האחרון של המשפט לילי אמרה בקול שקט יותר.

"באתי לבקר את בן הסנדקות שלי!" סיריוס צהל. "והבאתי מתנות!" הוא הרים את ידו הימנית המלאה בשקיות וניגש אל מיטתם. הוא פתח את אחת השקיות ופרס על מיטתם קבוצה של מגזינים.

"בטח לפוטר הקטן נמאס מהיופי הפנימי והאטום אז הבאתי לו מעט יופי חיצוני וראוי לצפות בו." סיריוס חייך וקרץ לג'יימס.

לילי פלטה צווחת בהלה ברגע שהבינה אלו עיתונים סיריוס הביא.

"והפוץ הזה אמור להיות הסנדק של הבן שלנו?!" לילי שאלה את ג'יימס בזעזוע.

ג'יימס לא הגיב. הוא בהה באחד העיתונים.

"ג'יימס!" לילי קראה בכעס, עצמה את עיניה והחלה להכות אותו עם העיתון שהחזיקה בידה.

כשפקחה את עיניה לילי הבחינה שהיא כבר לא נמצאת במיטתה. והעיתון שבידיה כבר לא עיתון, אלא מצקת מרק. וחדר השינה שלה כבר לא חדר שינה, אלא מטבח.

היא הרגישה כאב חזק בבטנה ומיהרה להיתמך בשיש בחוזקה, כדי לא ליפול. יד אחת אחזה בשיש והיד השנייה אחזה בבטנה.

"ג'יימס!" צעקה.

ג'יימס הופיע כעבור שניות ספורות וניגש אל המרק. הוא פתח את הסיר, הכניס את המצקת הסמוכה וטעם את המרק.

"הממ." מלמל בחיוך. "קרה משהו?"

לילי הביטה בו בעיניים רושפות והפיתוי לומר 'שום דבר' היה חזק. היא גלגלה את עיניה ונאנחה. היא אזרה את כל כוחה וחייכה. "ג'יימס, הוא בעט!" אמרה בהתרגשות.

ג'יימס ירק את כל המרק שהיה בפיו וצווח. "סיריוס!!!!!! הוא בעט!!!!"

לא עברו פחות מכמה שניות וסיריוס כבר נעמד מאחורי לילי וניסה להרכיב אותה על מטאטא.

לילי פלטה צווחת בהלה. "מה אתה עושה?!"

"את יודעת, אם התינוק כבר בשוונג של בעיטות זה זמן לא רע להתחיל ללמד אותו את תורת הקווידיץ'!" סיריוס אמר לה זאת כאילו היה זה דבר הברור מאליו.

"ג'יימס!" לילי קראה לבעלה לעזרה.

"סיריוס, מספיק." ג'יימס התקרב לעברם והניד בראשו לשלילה. "אתה לא עושה את זה נכון!"

"ג'יימס!" לילי קראה בכעס, לקחה את מצקת המרק וחבטה בראשו של ג'יימס.

לילי פקחה את עיניה שוב ועלעלה בעיתון שבידה. היא ישבה על הכורסא הגדולה שמול האח, בזמן שג'יימס ישב בסמוך אליה ודיבר אל התינוק, כמו בכל שעה באותו הערב.

"אז איפה היינו? אה כן. ארבעת כללי הפוטרים. כלל ראשון- חייב, אבל חייב להיות בגריפינדור. אבא ינשל אותך מהירושה אם תפנה למקום אחר, כמו סלית'רין לדוגמא."

"ג'יימס." לילי אמרה לו בטון האמור להשתיקו.

"בסדר, בסדר." הוא ביטל את דבריה בהינף יד. "נמשיך לדבר על זה כשאימא תלך לישון." לנוכח מבטה של לילי ג'יימס הפסיק את משפטו ושינה את הנושא. "אז הכלל השני הוא לשנוא בכל ליבך את בני מאלפוי, לא משהו אישי נגדם אבל הם פשוט מעצבנים, אז אל תשכח. הכלל השלישי הוא, להתחתן עם אישה אדומת-שיער. תרצה או לא תרצה. אני תכננתי להתחתן עם בלונדה אבל אימא שלך הרסה הכל!" ג'יימס התעלם ממבטיה של לילי והמשיך לדבר אל הבטן. "והכלל הרביעי והחשוב ביותר פוטר הקטן, אף פעם אל תראה אפתיה כלשהי לילדים עם שיער שחור ושמנוני. רצוי לאמלל אותם בחיי היום-יום במיוחד."

"ג'יימס! אתה לא חושב שאתה מגזים?" לילי הביטה בו בהפתעה. "אתה לא חושב שיהיו לזה השלכות אחר כך?"

נשמעה נחרת בוז. "אילו השלכות בדיוק? הוא מדבר לבטן!"

לילי הניחה את ידה על ליבה בבהלה. סיריוס. מדהים איך הוא צץ בכל חור. "אוקיי, אבל זה לא העיקר!" לילי הביטה בהם בזעזוע. "זה רק מה שחסר לי עכשיו, שתהפכו אותו לקונדסון קטן ומשוגע עוד לפני שהוא נולד!"

סיריוס וג'יימס הביטו זה בזה משועשעים. סיריוס צחקק. "שזה ייצא קונדסון? את פגשת בכלל את אימא שלו?"

"היי, תפסיק לרדת עליה," ג'יימס הרגיע אותו. "רק לי מותר." הוסיף בשחצנות.

לילי הזעיפה את פניה והביטה בסיריוס. "זה לא מצחיק. עם כל התעלולים שלך בסופו של דבר תמצא את עצמך באזקאבן!"

ג'יימס וסיריוס הביטו אחד בשני ופרצו בצחוק מתמשך.

לילי הנידה בראשה לשלילה. איך היא אמורה לגדל ילד בבית המשוגעים הזה? זה פשוט... אובדני.

אבל ככל שלילי המשיכה להביט בסיריוס וג'יימס הצוחקים, החיוך לא איחר להתפרס על פניה. אולי הם בכל זאת יהיו בסדר.

"ג'יימס תיזהר מהמרביצן השמן!!" סיריוס צעק והצביע על הבטן של לילי.

ג'יימס הרים את המטאטא והתכונן לחבוט בה.

"ג'יימס, לא!" לילי עצמה את עיניה.

קול השעון המעורר ניקר בחוזקה באוזניה של לילי. היא שלחה לעברו יד מהירה כדי להשתיקו.

היא הרימה במהירות את השמיכה מעליה. היא נשפה לרווחה. בטן שטוחה. זה היה רק חלום.

דלת החדר נפתחה וג'יימס עמד בפתחה, עם עיתון בידו.

"אז חשבתי על כמה שמות לילד שלנו.."

"ילד?" לילי שאלה והרגישה בחילה איומה. היא מיהרה אל המקלחת והקיאה. היא הרימה את מבטה אל הפח הקרוב בו הייתה מונחת בדיקת ההיריון שהשתמשה בה אתמול.

"אוי לא." פלטה.