סתם כמו כולם.

הערה קצרה: תאלצו לסלוח לי אם הביטוא כאן קצת לוקה בחסר.

טום הביט בפתיתי השלג הנופלים אל מול חלונו אחד, אחד. זו הייתה תקופת חג המולד. ולמעט את השלג והנוף הנשקף אל מול חלונו מדי יום, טום לא ראה בתקופה הזו, או החג הזה, שום דבר מיוחד.

חג של חברות, אהבה, ערכים. אוי נו באמת, תעשו לו טובה.

"טום! אתה מוכן לבוא לעזור בבקשה?" נשמעה קריאה מלמטה.

טום לא הניד עפעף. למה הוא חייב לרדת לעזור? למה עליו להתעסק בדברים חסרי מטרה ותכלית שלא מנצלים היטב את הייחודיות שלו, הכישרון שלו.

הוא אפילו לא התכוון למחות על הבקשה. הוא רק נשאר לעמוד והביט בפתיתי השלג הנופלים. אחד אחרי השני.

אור חזק שבקע מהחלון סנוור אותו במקצת. טום זיהה שזהו אור של פנסי מכונית. אבל מי מגיע אל בית היתומים בשעה כה מאוחרת? הוא נשף על חלונו וניגב אותו בעזרת שרוולו, כדי לראות יותר טוב.

ואז הוא ראה אותה. שיערה היה בצבע אדום עז הבולט גם מתוך החשכה. ופניה? היו מתוקות וחייכנות.

משהו מוזר התחולל בתוך גופו של טום. משהו מוזר שלא הכיר קודם לכן, משהו מוזר שלא יכול היה להצביע עליו במדויק, משהו מוזר, שטום לא הצליח לגרום לו ללכת.

הילדה נבלעה מתוך הנוף המשתקף ונכנסה אל בית היתומים. טום זינק ממקומו וירד גם הוא למטה.

"הו טום! אני כל כך שמחה שבאת לעזור!" אליאנה, אחת ממנהלות בית היתומים, פנתה אליו בשמחה והניחה כמה קישוטים בידיו. אך טום לא הקשיב לה כלל. הוא רק בהה בדלת הכניסה לבית היתומים וחיכה שתיפתח. והיא אכן נפתחה. ושם היא עמדה. אותה הילדה האדמונית שעכשיו טום הצליח לראות את עיניה.

ואו, העיניים שלה. נראות ממש כמו שברי קריסטלים הטובעים בתוך השמים והמים המעורבבים כאחד. והכל בתוך העיניים שלה. טום הרגיש, שגם הוא, כמוהם, טובע.

"ילדים, תכירו, זאת אוליביה, והיא חדשה אצלנו בבית היתומים, אנא קבלו אותה בברכה ובחמימות." תרזה, המנהלת השנייה, פנתה אל כולם בחיוך ובטון אדיב.

טום לא הבין איך אפשר שלא לקבל את הילדה הכי יפה בכל העולם כולו בברכה ובחמימות.

הוא פשוט עמד שם ובהה בה.

"טום מותק, אתה מוכן להתנדב לעזור לאוליביה עם הקישוטים?" אליאנה פנתה אליו, מחזיקה בידה של אוליביה ומקרבת אותה אל טום.

טום לא השיב כלל. הוא רק הביט באוליביה, הושיט לה את ידו ולקח אותה איתו לכיוון עץ האשוח. הוא הביא לה חלק נכבד מהקישוטים ועזר לה לתלות אותם. יותר נכון, נתן לה לתלות אותם והוא רק הביט בה בשתיקה.

כל זמן שהביט בה תולה את הקישוטים, הוא רק חיפש אחר המילים הנכונות לומר לה, ושום דבר שעלה על דעתו לא היה טוב מספיק.

בסופו של דבר, בלי להשקיע הרבה מחשבה, נפלט לו המשפט, "את יפה."

אוליביה הביטה בו בהלם. היא צרחה בבהלה והתרחקה משם. כובשת את פניה בידיה ובוכה בשקט.

טום הרגיש שחור עמוק נפער בחזהו. למה היא ברחה? מה הוא עשה לא נכון? הוא זכר שאדמונד, אחד מהילדים הגדולים בבית היתומים, אמר לניקול כמה שהיה יפה. וניקול שמחה. ואפילו חיבקה ונישקה אותו.

טוב, אולי נשיקה זה דבר די מגעיל. אבל חיבוק? או לפחות חיוך? טום היה זקוק לזה כל כך. במיוחד אם זה היה בא ממנה. מאוליביה.

"טום? תעלה לחדר שלך מיד!" אליאנה צעקה עליו בפנים כעוסות.

שום רגש לא נראה על פניו של טום. הוא רק הביט בפניה הבוכות של אוליביה ועלה למעלה.

הוא שיער שהיא נבהלה. בגלל שהיא כמו כולם. בגלל שהיא לא כמוהו. היא לא מיוחדת. היא פשוט אחת כמו כולם.

אבל העיניים שלה. לא היה שום דבר רגיל בעיני הקריסטלים שלה.

במהלך הזמן החולף לו, טום ניסה הכל כדי לגרום לאוליביה לחבב אותו. הוא ויתר לה על מקומו מספר פעמים, ואפילו נתן לה את החטיף שקיבל בארוחת הצהריים.

אבל היא לא הייתה מוכנה לסלוח לו. היא בכלל לא הייתה מוכנה לדבר איתו. אבל למה? טום לא הצליח להבין.

כשפרופסור דמבלדור  בא לבקרו בבית היתומים, טום שמח. הינה, הוא מיוחד, כמו שהוא ידע תמיד.

אבל גם אז אוליביה לא הראתה בו כל עניין. היא עדיין לא הייתה מוכנה לדבר איתו.

וטום עזב ללמוד בהוגוורטס, בלי להיפרד ממנה לשלום.

וכל קיץ שהיה חוזר לשם, הוא היה מנסה לדבר אליה שוב. אך היא לא נענתה לו. לא אז, ולא עכשיו. כמו כל שאר הילדים בבית היתומים שחשבו אותו למשוגע ופסיכי, שכל שנה היה חוזר מהמוסד המוזר שבו הוא לומד. ובכל שנה שהיה בה לבקר, הוא הבחין שעם כל הזמן שחלף לו, העיניים שלה איבדו אט אט את הקריסטלים שבהן.

לאחר שטום עזב את בית היתומים, ושוטט ברחובות לונדון, הוא פגש אותה שוב. בזמן חופשת חג המולד.

"היי, טום!" היא הייתה זאת שפנתה אליו, ואפילו חייכה.

"אוליביה." אמר בסתמיות והחיוך לא איחר להתפשט על פניו. הוא הזמין אותה לשבת ב'קלחת הרותחת' והזמין להם כוסות משקה. הם ישבו והשלימו פערים. וכששאל אותה למה לפני שבע שנים היא  כל כך נפגעה ממנו, אוליביה ענתה לו בפשטות, "כי הייתי ילדה."

טום לא הבין זאת וביקש ממנה שתסביר. והיא הסבירה. היא אמרה שהוא דיבר מוזר באותו הרגע וכיוון שהייתה ילדה, היא נבהלה וחשבה שהוא צוחק עליה.

"ילדים, הא?" זה מה שאוליביה אמרה בגיחוך לאחר שהסבירה לו את הנעשה.

"כן." טום אמר בהסכמה. הוא דיבר לחשננית אז. והיא לא הבינה אותו. כי הוא היה מיוחד. והיא? לא.

"ומה בנוגע לעכשיו? כששנינו בוגרים, ונראים לא רע בכלל אם יורשה לי לציין, תסכימי לצאת איתי עכשיו?"

אוליביה הניחה את ידה על פיה וצחקקה מעט. "אוי טום. עבר כל כך הרבה זמן! אבל, אתה פשוט לא האדם הנכון בשבילי..."

וטום ראה את האמת בעיניה. את מה שהתכוונה לומר באמת. שהוא מוזר מדי בשבילה. ושהיא עדיין חושבת שהוא משוגע ששוחרר באופן זמני. בגלל שהוא היה מיוחד. והיא? לא.

ובלילה שטום הרג אותה, שום קריסטל לא ניכר בעיניה של אוליביה. העיניים שלה היו סתם עיניים כחולות, כמו של הרוב. היא, הייתה סתם כמו כולם. הוא, היה מיוחד. והיא? כבר לא.

ובחלוף השנים, כשהלורד וולדמורט היה בעיצום ביסוס שלטונו, הוא ראה אותה שוב. חוץ מהתחושה שאדם מקבל כשהוא רואה מישהו מוכר, טום לא הרגיש דבר.

הוא רק הביט בה, וצמצם את עיניו בכעס. אף אישה לא תוכל לגבור על לורד וולדמורט. אף אישה כמוה לא תוכל לחיות עוד.

הוא זיהה כמה שברי קריסטלים בודדים בעיניה והיה נחוש לגרום להם להיעלם.

הוא הרים את שרביטו באוויר ואמר את המילים שכבר היו חלק בלתי נפרד ממנו בחלוף השנים. סילון אור ירוק נשלח לעברה של הנערה ההמומה.

"ג'יני, לא!!" הארי זעק וזינק לפניה.

ואז וולדמורט זכה לראות את הייחודיות נלקחת מהנערה. שברי הקריסטלים הבודדים שהיו בעיניה, נעלמו כלא היו. היא כבר לא הייתה מיוחדת. היא הייתה סתם עוד אחת.

וגם הנבחר לא היה מיוחד. הנבחר מת.

כי רק וולדמורט מיוחד. וכל השאר? סתם כמו כולם.