על עברו של אדון האופל

על עברו של אדון האופל

סמטת דיאגון. השעה שלוש לפנות בוקר. קוסם בודד פסע לאיטו ברחוב הריק, כשמדי פעם הוא נעצר ליד חנות כזו או אחרת. מי שהיה מביט בפניו יפות התואר, לא היה מזהה בו את גדול קוסמי האופל של כל הזמנים-הלורד וולדמורט, או אדון האופל, כפי שמעריציו נהגו לכנותו. אך כעת לורד וולדמורט לא היה כאן כדי להרוג. הוא חתר למטרה מסוימת, שאותה ידע הוא, רק הוא. הוא חלף  על פני חנות השרביטים אוליבנדרס, של יצרן השרביטים הוותיק. "...שרביט בעל עוצמה..." נזכר הוא בדבריו של יצרן השרביטים. חיוך פשט על פניו הנאות והפך אותן לחייתיות משהו. הוא עצם את עיניו, מניח לתמונות המתוקות של תחילת חייו העכשויים לחלוף במוחו. אך מישהו הפר את רגעי השלווה הכה-נדירה אצלו.

"תום?" לורד וולדמורט פקח את עיניו באחת, תמונות העבר נמוגו בתוך ים השנאה ששטף אותו למי שהעז לכנות אותו כך. הוא סב על צירו, שרביטו שלוף בידו בתנועת בזק. הוא עמד להטיל את הקללה, כשראשו לפתע כמו התפוצץ, וטייפון משתולל של זיכרונות שטף את מוחו, קורע כל הגנה שאותה הוא ניסה להציב. הוא חש חולשה בכל גופו, ונשען על חלון הראוה של חנות השרביטים, כדי לא ליפול. מולו, במרחק נגיעה, עמדה היא. רצף הזיכרונות והאירועים בלע אותו כמו מערבולת, והוא עצם את עיניו.

ילד קטן ואפרורי צועד ברציף תשע ושלושה רבעים בקינגס-קרוס, ילד קטן ששואף לגדולות, ילד בשם תום ואנדרולו רידל... הוא עולה לרכבת, וילדה שחורת שער בגילו מחייכת בביישנות לשאלתו האם ניתן להצטרף לתא... מאז שניהם, לכל אורך שנות בית הספר יחד...

לורד וולדמורט פקח את עיניו, חש תחושת מחנק בגרונו. אך ההפסקה הייתה אך לרגע. וברגע הבא הוא שוב צלל לזיכרונותיו, כמו תחת הלטת הכרה. אך בתת-מודע הוא ידע שאין זה כך...

...הם משתופפים בסירה, ליבם הולם במתח שלפני טקס המיון...שניהם נבחרים לסלית'רין...הוגוורטס הופך לו לבית ראשון, לבית שמעולם לא היה לו...שניהם הופכים לתלמידים מצטיינים, ומצטרפים למועדון הסלג-סלבז...חבורת מעריצים קטנה מתאספת סביבו וסביבה...הוא מתוודע להבדל העצום הקיים בין בוצדמים לבין בעלי דם קוסמים, כמוהו וכמוה...בסיום השנה הוא מוזמן לבלות בביתה את החופש...

הוא נאנח בכאב, מנסה לחזור למציאות. אך דבר לא עזר. הזיכרונות היו חזקים ממנו. הוא נתקף רצון פתאומי ומוזר לנוח ממסע חייו העקוב מדם...

...שנה שניה...מריבות קטנות פה ושם, משחקים...היער האסור...הם מפרים אינספור חוקים, ולעולם לא נתפסים...שנה שלישית... הם מכירים קוסם אפל בהוגסמיד, שמלמד אותם כמה אמיתות חיים...יחד הם מחליטים להמשיך, ללמוד גם קסמים שלא מלמדים בבית הספר...החלטה זו מתגשמת רק בשנתם הרביעית...הוא מקבל מפרופסור סלגהורן אישור גישה תמידי למדור הספרים המוגבלים לשניהם...הם מבלים שעות רבות בקריאת ספרי קסם מתקדם וקסם אפל...בשלב מסוים מציאת חדר הסודות הפכה להיות מטרתו העיקרית...פעם ראשונה שהם יוצאים להוגסמיד, ובה הוא מחלץ אותה מכמה תלמידי שנה שביעית ששתו יותר מידי תוך שימוש בקללת האימפריוס, אז הוא טעם את נשיקתו הראשונה...הוא מוצא את השם המתאים לו, לא שם של מוגל מתועב, אלא שם אמיתי, שם היאה לו, שם מעורר מורא...הלורד וולדמורט...

כאב ממשי חלף בגופו בזמן שהוא ניסה להתנער, להפסיק את המסע הזה לעבר... היא עמדה עדיין במרחק נגיעה ממנו, ושרביטו היה בידו, מוכן לפעולה... אך מכה נוספת החזירה אותו למערבולת הזיכרונות...

...שנה חמישית...יכולותיו הופכות אותו למנהיג, ורוב התלמידים בבית הספר מעדיפים לא להתעסק עם שניהם...הוא פותח את חדר הסודות פעם ראשונה...הבסיליסק...ואחר כך גל התקיפות, שהוא היה אחראי להן...הוא חש שמחה פראית לאחר כל התקפה מוצלחת...בוצדמית מתה...הוגוורטס עומד להיסגר, ואין לו לאן ללכת...בתור מפלט אחרון הם מפילים בפח את רובאוס האגריד, התלמיד הלא-יוצלח, ענק למחצה...ואכן, בית הספר לא נסגר...שנה שישית, הם מגלים קסם שנקרא הורקרוקס, וכך מוצאים את הדרך לאלמוות...הם צוברים כוח ואיש לא חושד שבתחומי בית הספר, תחת המעטה המבריק של התלמיד המצטיין, מתפתח קוסם האופל הגדול ביותר בכל הזמנים...הם שוכבים יחד פעם ראשונה, שאחריה באות פעמים רבות...שנה שביעית...הם צוברים סביבם גרעין קשה של אוהדים, אוכלי מוות...הם ממשיכים לחקור את הקסם האפל...הם מסיימים את בית הספר בהצלחה, ודרכיהם נפרדות לזמן מה...הוא יוצר את ההורקרוקס הראשון שלו...השמחה הפראית שהייתה מציפה אותו לאחר כל תקיפה מוצלחת של בני מוגלגים בהוגוורטס על ידי הבסיליסק מציפה אותו ברמה גבוהה הרבה יותר לאחר השימוש בקללת ההריגה...הוא הורג את אביו המוגל ואת כל משפחתו...

הוא השתנק, ריאותיו המעונות תרות אחר חמצן. "תום, אתה מרגיש טוב?" מבטו התרומם אל פניה המוצפות דאגה ולרגע מטורף אחד של חולשה הוא רצה לאחוז אותה בזרועותיו, לחבק, לגפף, לנשק אותה עד איבוד הכרה... אך לא. שאגה עמומה בקעה מתוך חזהו, שאגה שרק הוא שמע. הוא הוציא אויר בנשיפה ארוכה, משחרר מטענים של כאב טיפשי. רק כעת הוא הבין אמיתות נוספת. הוא לעולם לא יוכל לקבל את מלוא הכוח שמציע הקסם האפל עד שלא ינתק כל קשר עם העולם הפשוט והרציונלי של בני האדם... הוא חייך, חיוך קר, שאותו היא פירשה בטעות כחיוך מזמין, ופניה המודאגות הוארו באושר כשהיא פסעה אליו, ידיה פרושות לחיבוק... הבזק אדום חלף בעיניו כשהוא הרים את שרביטו באיטיות והציב אותו בינו לבינה. "לורד וולדמורט תמיד מרגיש טוב..." לחש הוא, לחישה בשפת הלחשננית... היא נרעדה, יודעת מניסיון מתי הוא מדבר לחשננית, והאושר שהשתקף בעיניה הפך אט אט לתדהמה ולאחר מכן לפחד. "תום, תום, זה אני, תום.." לחשה היא, ופסעה קדימה, מנסה להעיר אותו, לפני שיקרה אסון... הרוק ניתז מפיו באותיות הנלחשות. "אני הלורד וולדמורט..." ידיה עדיין פרושות היו לצדדים בזמן שאור על-טבעי האיר כל פינה בסמטה, כל אבן וכל גרגיר אבק, בלי להשאיר אף צל. אור ירוק, אור מפחיד, אור של מוות, ושפתיה נפשקו באימה, בצעקה אילמת, כשהברק קרע את האוויר ופגע בין ידיה הפרושות ישר בליבה, ומילות הקסם חתכו את הדממה.

"אבדה קדברה!"

והיא נפלה, כמו שנפלו רבים לפניה לאחר ששמעו את המילים הללו, עיניה מביעות השתאות ואי-אמון. ולורד וולדמורט הכניס את שרביטו בחזרה לתוך גלימתו והמשיך ללכת. ומאות תקוות, מחשבות, רצונות, גוועו באותו רגע בקול דממה דקה בתוך ליבו. וקוסם בעל שער מאפיר, ארוך כל כך עד שהושחל מאחורי חגורו, נאנק בכאב ופקח את עיניו, מגרש את החיזיון מעצמו, ודמעות חמות זלגו על לחייו ונבלעו בזקנו.

1955