פיקצ'רים

זה אומנם לא פיק, אבל זה עזר לי להוציא מהלב את הכל.. הייתי רוצה שתגיבו תגובות בונות על הכתיבה אם אפשר...

אני ולא יותר

בעודי קוראת את כתובי חברי, התחלתי לחשוב על חיי... כל יום אותו דבר, בית ספר,חוגים, חברים, שינה... אינני יודעת מדוע, אבל אני, לא מסוגלת יותר.. אני נערה שזוכרת את העבר.. אני זוכרת דברים רעים מהעבר... דברים שעברו עלי. אני חשה כאילו שאני דוחה אנשים, שהם נגעלים ממני בהיותי חולה...

כל השנים האלו בהם חייתי הייתי אותה ילדה, חמודה, מצחיקה ויפה אך תמיד שונה. נולדתי עם מחלה קצת מייחלת אשר נראה לי מרחיקה אנשים... אפילפסיה. מחלת הנפילה. אני חושבת שאנשים פוחדים שאני אפול פתאום ואתחיל לפרכס... דבר אחד הם לא יודעים. גם אני מפחדת. כל יום יש לי את הפחד, מה יקרה אם יהיה? יגיעו אלי בזמן? איך הם יגיבו? איך יסתכלו עלי אחרי זה? ולא רק הפחד מהשאלות, רוב הפחד שלי מתרכז בכאב. בכאב החודרני הזה, שאין לך שליטה על הגוף, הראש זז לצד אחד, היד לשנייה, כל הגוף שלך מתכווץ ואתה רוצה לצרוח שיפסיק אבל אתה בקושי יכול להוציא מילה. אתה לא יכול להזיל דמעות של כאב אתה רק יכול להרגיש את העוצמה בגוף. זה כמו שחותכים את האצבע רק פי מאה יותר, זה כאילו דוקרים אותך מיליוני סכינים במקום אחד רק בכל הגוף וגם זה לא יכול להסביר את הכאב העובר עליך...אז כן. יש לי מחלה אבל זה שאתם מתרחקים ממני רק מחמיר אותה. זה מחמיר את הכאב הנפשי, על זה שאין אף אחד שאתה יכול לסמוך, וכשיש לך סוף סוף חבר טוב. הוא עוזב... כאילו אכזבת אותו..

היה לי ידיד ממש טוב, היינו מדברים שעות, היינו מעדכנים אחד את השני מה אנחנו עושים כל שנייה ביום, הייתי יכולה לדבר איתו על הכול. על הכאב, על דברים המעצבנים בחברים, על המשפחה, ועלי... הוא היה כמו ידיד נפש, הוא היה ידיד טוב... היה. כאשר נגמר החופש הוא עזב אותי. זה מרגיש כאילו היינו במערכת יחסים נפשית של חברות והוא נפרד ממנה. הוא התחיל לזלזל בי, לומר לי כמה אני קטנה, לומר לי שכלום לא חשוב לי, ולבסוף גם הפסיק לדבר איתי וזה לא המקרה הראשון שזה קרה.. היו עוד שתיים.. לכן, אני כבר לא פותחת את ליבי לאף אחד חוץ מהדף. הדבר היחיד שיקשיב לך, יבין אותך ואף פעם לא אפרד ממך.

אני זוכרת איך הדף היה ידי טוב שלי באשפוזים, האשפוזים בעיקר. בהם כמעת אף אחד לא דיבר איתי ולא לדבר על ביקר אותי... אינני זוכרת הרבה מפני איבוד הזיכרון לאחר כל התקף אך דבר אחד אני זוכרת בוודאות. איך כל יום הייתי יושבת ומחקה לחברי שיגיעו והם לא.

לפני שנתיים עברתי ניתוח, לנסות להעביר את המחלה, להעביר את הכאב... אך הניתוח עזר רק בדבר אחד. הוא אומנם לא הצליח להעביר את המחלה, היא עוד קיימת אבל חברות שלי באו. הם באו לבקר. זה היה היום שהתחלתי לסמוך מחדש על אנשים וטעיתי. עכשיו אני יודעת את זה שנתיים אחרי כאשר הוא פגע בי. טעות זאת לא תחזר על עצמה.

אומרים שאני ילדה מוכשרת, אני אישית מסכימה וכפי שאתם רואים אני גם לא צנועה. טוב... במידה. אני לא אלעג לאנשים אלא אעזור להם עם צריך אבל כשאני גאה במשהו שעשיתי אני אראה. ולא. אני לא  אשמור לעצמי.

ישנם תחומים בחיי שלולא היו אינני יודעת מה הייתי  עושה. רוב הסיכויים הייתי משתגעת... הריקוד שלי. הוא משחרר אותי, הוא נותן לי אושר בחיים, הוא בדיוק כמו הרוח, נעימה ונושבת,  זה ערבוב של הכול, אתה מוציא את הרגשות שלך לפי מה שאתה מרגיש אבל פיזי, אתה תקפץ ותיפול, אתה תנועה עד שנפשך יפרוק את מה שהיה עליו, יפרוק את האבן, ואז אחרי שאני תסיים לרקוד אתה תצא מהחדר בחיוך, מחקה להמשיך את היום... הנגינה. כמו המילים... הם נוגעות עם הרוך שלהם, עם החוזק, של העצבים והכאב או העדינות, של אושר ורוגע אשר נותנים לנו להוציא יופי של צלילים. אני מנגנת מידי יום אך אני שומעת מוזיקה באוזניים מידי שעה. לכל מקום שאני אלך כך גם האוזניות שלי. אני אשמע מוזיקה ואירגע ... המילים שמחברים אליהם, המילים שמעצבות את המנגינה... המלים שנוגעות לך, מחברות אותך יותר אל המוזיקה, ככה אתה מצליח יותר ויותר להזדהות איתה... והכתיבה. המקום השלו בו אתה יכול להוציא את הכול, להוציא את הכעס והכאב, את העצב והשמחה, להוציא את כל מה שעל הלב.. לתת לעצמך לטייל על הדף, להוציא מילים עם משמעויות עמוקות בשבילך, מקום בו אתה יכול לספר את הסיפור שלך בלי שיפגעו בך..

יש לי חלומות אשר בחיים לא יתגשמו. יש לי דמיון מפותח אשר גופי לא יוכל לעשות כמוהו. תמיד רציתי צליל טבעי של הגוף, צליל היוצא מהגרון ומוציא נעימה רקה ונעימה. שיהיה לי את האפשרות לשירה, להצטרף למנגינות והריקודים, לשיר את המילים. אך לחוסר מזלי המובהק יש לי קול זוועה ולא רק זה. יש לי גם מבטה. לכן כל פעם שאני פותחת את הפה אומרים לי לסגור אותו ומיד.  הכרוגרפיות שבראש.  מרצצות כל פעם שאני שומעת מוזיקה... כרוגרפיות שאף אחד לא יראה או ידע, מפני שאני לא אוכל להעביר אותם הלאה... כירוגרפיות מרשימות ומלאות לרמה גבוהה, אשר אף אחד בחיים לא ישמע עליהם... רק אני, בשקט, אמחה להם כפיים, ובלב אדע, שכולם מפסידים מפני שלא יכלו לראות אותה...

החיים שלי יחסית משעממים. לפעמיים הייתי רוצה דווקא לחיות בסרטי האקשן, לחיות עם הגיבורים שלי בספרים או בקיצור, כמו שכולם קוראים לזה, לחיות בסרט. לי יש קללה וברכה יחדיו. אני מסוגלת להרגיש את כל מה שקורה. אני מסוגלת להרגיש את האהבות של האנשים ואת העצב שלהם. אני מסוגלת לבכות שעה שלמה מרגש שלא היה שלי, מרגש שהיה  בכתוב או על המסך. אני מסוגלת להרגיש פשוט להרגיש הכול וזה מחרפן. גם אני רוצה אהבה, גם אני רוצה חברות, גם אני רוצה אושר, וגם אני רוצה אקשן בחיים. אחד הסיבות שאני רוצה לחיות כמו בספר או סרט היא מפני שיש את היכולת לעזור.  בספרי המדע בדיוני לגיבורים יש כוחות  וקסמים אשר עוזרים להם לעזור לאחרים, הייתי רוצה לקבל את הכוחות האלו כדי לעזור. לעזור למנוע מלחמות, לרפות אנשים, כדי שהיו פחות טרגדיות ,שהיה יותר אושר בעולם.  אין כזה דבר. זה רק בספרים ובסרטים אשר אליהם אני מתחברת קצת יותר מידי,מפני  שאז באה ההכזבה... חוזרים למציאות, המשעממת והמעצבנת, בה אתה חי כל יום...

		הפרק הבא