החלום האמריקאי

יום שני בבוקר ושוב אני מתעוררת למיטה ריקה. זה לא שיש משהו חדש בעובדה הזו - זאת לא הפעם הראשונה שרון לוקח את הילדים לגן ונוסע לעבודה על הבוקר – ובכל זאת, יוצא לי לחשוב איך קרה שבסופו של דבר זה המקום שהגעתי אליו. אני נלחמת כמה דקות בדחף להישאר במיטה ולא לצאת כל היום, ולבסוף משתחלת מבין הסדינים אל תוך עוד יום שגרתי.

אנחת ייאוש משתחררת מבין שפתיי למראה חדר השינה שלי ושל רון. מה יהיה איתנו?על הרצפה מולי זרוקות כמה זוגות גרביים רנדומאליות, ערימה של מעילי חורף מונחת על הכורסא הירוקה שבפינה, ומעל שולחן הכתיבה יש תפזורת של ניירת משרדית, אשר לצערי, לשום דף ממנה אין קשר אליי. ברוכים הבאים לעולמי.

תוך שעה קלה כל חדרי הבית מסודרים ואני פנויה להתחיל את היום שלי – איזה אושר...

אני מתבוננת בבבואת האישה העייפה שמביטה אליי מתוך המראה בחדר השינה שלנו. מסתבר שלמרות מה שאומרים ספרי הדיאטה, זה בלתי אפשרי לאבד לגמרי את הבטן לאחר שתי לידות, אחרי הכול. אני מחליקה את אצבעותיי לאורך הבטן שלי ותופסת בהבעת גועל את השומן שבאחת מירכיי.מתי זה קרה?
אני נאנחת בייאוש וזורקת על עצמי איזו חולצה גדולה של רון מימי גריפינדור - כדי שלא אצטרך לראות אותי. בחוסר חשק אני גוררת את עצמי למטבח, שולפת בננה מסלסילת הפירות שעל השיש ומקלפת אותה בדרך לתיבת הדואר שבחוץ.

אני מתגעגעת לדואר הינשופים. מאז המלחמה הפסיקו להשתמש בהם מטעמי ביטחון וסודיות - כולם נהיו פרנואידים מדי. אם לומר את האמת, אני מתגעגעת כמעט לכל מה שהיה בתקופה שלפני המלחמה. לתקופה שבה העולם עוד היה פרוש לרגליי וכל האפשרויות היו פתוחות. עכשיו כולם רק רוצים לחיות את החלום האמריקאי ולנהל חיים של משפחה קטנה ומאושרת – בלי סיבוכים, בלי שינויים ובלי סכנות מיותרות.מחשבותיי נקטעות כשמכתב אחד ספציפי בתיבת הדואר תופס את תשומת ליבי – מעטפת נייר לבנה עם הסמל של משרד הקסמים עליה. על גב המעטפה כתובה בכתב יד הכתובת שלי ושל רון, אבל אני רואה רק את השורה הראשונה:

לכבוד: הרמיוני גריינג'ר

"נו באמת," אני ממלמלת לעצמי ברוגז. זה בדיוק הדבר שאני צריכה עכשיו – תזכורת לשני הדברים שהייתי וכנראה לעולם לא אהיה שוב. אני לא טורחת לפתוח את המכתב, זורקת אותו לפח ונכנסת בצעדים כבדים הביתה. השעה רק 11 והילדים גם ככה הולכים כל יום שישי אל מולי וארתור וישנים שם, כך שכל היום פנוי.אחרי שעות של שעמום וחוסר מעש בבית הריק אני שומעת מפתח מסתובב בחור המנעול. רון חזר. כבר מזמן לא היה לנו זמן לשנינו, ואת האמת, אני די מתגעגעת אליו, אפילו שהוא כאן.

"היי," הוא צועק את הקריאה הקבועה שלו. "חזרתי."

"אני בסלון," אני מודיעה וקמה לקבל את פניו בכניסה. כשאני מגיעה הוא מושיט לי קופסת שוקולדים אדומה בצורת לב. אז מה אם יש עליה מדבקת מחיר צהובה של 'תחנת דלק מטרו' – אני מתעלמת מזה.

"אוה... אני לא מאמינה שזכרת!" אני אומרת בקול דביק. אני באמת לא מאמינה שהוא זכר. אפילו אני לא זכרתי שהיום יום הנישואין שלנו. ידיי נתלות מסביב לצווארו ואני מקרבת את שפתיי לנשיקה – אחרי הכל, מגיע לו - על המאמץ.

"סוף-סוף הגיע היום?" הוא אומר בגיחוך, כורך את רגלי סביב מותניו ומחזיק אותי בידו מלמטה. "אני מקווה שלא שכחתי איך עושים את זה." אני מתעלמת מההערה העוקצנית ומאפשרת לו לסחוב אותי אל הספה בסלון."בואי נעשה את זה מהיר,"הוא אומר בעודו משכיב אותי על הספה ומחליק את ידו במעלה הירך שלי. "אני צריך עוד להספיק לארוז." הוא מדביק לי נשיקה כאילו לא הפיל ברגע זה ממש פצצה. אני דוחפת את חזהו בכף ידי בפתאומיות.

"למה אתה צריך לארוז?""אמרתי לך," הוא אומר בסתמיות. "אני נוסע עם החבר'ה למסיבת הרווקים של נוויל בווגאס. מפתח המעבר יוצא מהבית שלו עוד שעה וחצי. אל תגידי לי שאת לא זוכרת שהוא מתחתן עוד שבועיים?" הוא קובר את שפתיו בצווארי, ועוד הפעם אני נאלצת להרחיק אותו. עכשיו אני כבר מתחילה להתעצבן.

"אני יודעת שנוויל מתחתן," אני אומרת בקול חסר סבלנות. "מה שאני לא יודעת, זה למה אתה חושב שאתה יכול לנסוע ככה ללאס-וגאס בלי להודיע קודם!"

"על מה את מדברת?" הוא מנסה להגן על עצמו ומוותר על הניסיונות להמשיך מאיפה שהפסקנו. "אמרתי לך על זה לפני איזה חודש!"

"רון, אתה לא!"עכשיו הקול שלי כבר הופך לצעקה. "אחרת הייתי זוכרת את זה וזה היה כתוב לי ביומן! עכשיו תצלצל לאחד הבנים ותגיד שאתה לא יכול לבוא," אני אומרת, ומושיטה לו את הטלפון האל-חוטי.

"מה? את חושבת שאת תחליטי אם אני אסע או לא? אם אני רוצה לחגוג את החתונה של חבר שלי אני אחגוג אותה, ואם זה לא מוצא חן בעינייך את פשוט תצטרכי לחיות אם זה." הוא קם בעצבים והולך אל חדר השינה שלנו.

"יש לך מחויבויות, אתה יודע?" אני צועקת ונכנסת אחריו אל תוך החדר. "מה בדיוק אני אמורה להגיד להוגו ורוז שיחזרו מחר מההורים שלך ויגלו שאתה לא כאן?"

"אולי," הוא עונה בעצבנות, שולף מזוודה מהארון העליון ומטיח אותה על המיטה. "אולי את יכולה לספר להם שאבא קיבל חופשה מהכלא שאת מנהלת פה!"

"איך אתה מעז? אני מסדרת פה כל היום אחריך. דואגת שהכול יהיה נקי כשהמלך חוזר הביתה, ואתה עוד מתלונן? לא היה מזיק אם גם אתה היית עושה משהו בבית הזה!"

"הרמיוני, אני קורע את התחת כל יום במשרד בשביל שאת תוכלי לגור בבית פרטי מחורבן כמו שאת רגילה. אז אם אני רוצה לצאת לחופש, אחת למאה שנה, אני אעשה את זה!" הוא זורק בגדים לתוך המזוודה הפתוחה, לא טורח אפילו לקפל אותם.

"אתה יודע טוב מאוד שהפסקתי לעבוד אך ורק בשביל לטפל בילדים ובבית. אני הקרבתי דברים שאהבתי כדי שזה יעבוד. הגיע הזמן שגם אתה תתבגר ותפסיק לחשוב רק על עצמך!"

"לא, הרמיוני! הגיע הזמן שאת תנמיכי ציפיות ותביני שלא הכול בחיים קורה לפי מה שהתכוונת ורצית! אולי סוף-סוף גם תוכלי להיות מרוצה ממשהו ותפסיקי להתאכזב כל הזמן!"

ככה המשכנו לצעוק אחד על השני את אותן שורות במשך עשרים דקות. רון מתרוצץ ברחבי הבית ואוסף דברים לנסיעה, ואני עוקבת אחריו לכל מקום, זורקת הכפשות והאשמות, אף על פי שכבר לא האמנתי, וגם לא ממש רציתי, שיחליט לא לנסוע ולהישאר בבית איתי.

לבסוף שמעתי את הדלת נטרקת בעוצמה ושקעתי אל הספה בסלון, שתוך רגעים ספורים הפכה מתפאורה של סרט רומנטיקה לזירת קרב הרסנית. אחרי שהוא הלך, אפשרתי לדמעות לזלוג ובכי של כעס, אכזבה וייאוש פרץ מתוך עיניי. אני לא זוכרת תוך כמה זמן זה קרה, אבל באיזשהו שלב הפסקתי לבכות – כנראה כשבאמת כבר לא נשאר על מה.

***

בעיניים אדומות ונפוחות אני מוצאת את השלט בין הכריות ומדליקה את הטלוויזיה. על המרקע מתנוסס הסמל של אחד משני הערוצים היחידים שקיימים בטלוויזיה לקוסמים – ערוץ משרד הקסמים. עכשיו הם משדרים מהדורה של חדשות הערב. על המסך נראית כתבת שטח צעירה ומאופרת קלות, בעלת עור שוקו שזוף, אשר נמצאת בחדר לבן וסטרילי מדי. היא מראיינת, או לפחות מנסה לראיין, אישה זקנה ומבולבלת שנראית לי מוכרת למדי. לוקח לי קצת זמן להבין על מי הכתבה.

"אני נמצאת כאן במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים על-שם הקדוש מנגו, עם הסופרת וכתבת העבר של 'הנביא היומי', ריטה סקיטר," אומרת השדרנית ומביטה בהתנשאות בריטה, אשר בוהה בכפות ידיה המקומטות שמונחות על ברכיה הרועדות. "כמו שאתם רואים, העוני, האבטלה והזקנה לא היטיבו עם הרכלנית המפורסמת ביותר בעולם. ספרי לנו, ריטה, איך השתנו חייך מאז שהפסקת לכתוב?"

פניה של ריטה נראות אחוזות טירוף. עיניה מרצדות במהירות מצד לצד בחשש מבעד למשקפיה העקומות. כשאני רואה אותה במצב הנוראי הזה, אני לא יכולה שלא לרחם על האישה המסכנה.
"זה... זה לא הגיוני..." היא ממלמלת בחוסר ביטחון. "אבל...הם כאן...עוד מעט... אני לא יכולה... לא יכולה לשמוע... יש לי בעיה בסחוס... בסחוס של הלסת... אני לא יכולה... הם כאן!"
"ובכן," המצלמה מתמקדת בכתבת הצעירה שממשיכה לדקלם בביטחון. אני כבר מוצאת לי אלף סיבות לשנוא אותה. "נראה כי..."

אני מעבירה ערוץ במהירות. כעת נראית תמונה של צעירה יפה בשיער חום מנהלת שיחה 'עמוקה' למדי עם נער בלונדיני וחיוור בקרחת יער. נו באמת, זו כבר הפעם השלישית השבוע שמשדרים את 'דימדומים' בערוץ הסרטים. לא ברור לי למה, אבל קוסמים נוטים לאהוב את הסרט הזה במיוחד. מהר מאוד הדיבורים נפסקים והשניים מתנשקים בלהט ומפגינים את מה שאמורה להיות אהבה סוחפת וחסרת גבולות. תעשו לי טובה. איך זה הגיוני שמכול הערוצים שקיימים בעולם המוגלגי, אלה שתי התכניות היחידות שנשארו לי לראות? אני מכבה את הטלוויזיה ובוהה בדממה במסך השחור, בעודי שוקעת במחשבות.

ועכשיו אני מבינה את זה. אלו שתי האפשרויות היחידות שנותרו פתוחות בשבילי בעולם הקוסמים הזה - צעירה טיפשה ומאוהבת עד מעל הראש, או מכשפה זקנה ומטורללת שאין לה אף אחד בעולם. כל מה שנותר זה לבחור.