משפחת גריינג'ר

וויליאם וג'ן גריינג'ר, ובתם היחידה הרמיוני, היו משפחה קטנה ואוהבת. הזוג, שניהם רופאי שיניים נפגשו במסגרת לימודי הרפואה, התחתנו ועברו לגור בבית פרטי קטן בפרבר של לונדון. כעבור ארבע שנות נישואין, נולדה להם בתם - הרמיוני. ההורים הטריים התאהבו מייד בתינוקת הקטנה עם העיינים החומות הנוצצות, ועם השנים, התגלתה הרמיוני כילדה חרוצה, שאפתנית ונבונה עד מאוד. הכל נראה רגיל לחלוטין עד ליום אחד, יום הולדתה החמישי של הרמיוני. זה היה יום בהיר ויפה, והרמיוני הקטנה הייתה מאוד נרגשת. "בוקר טוב מתוקה שלי! מזל טוב!" קראה ג'ן, מחייכת. "תודה, אמא!" השיבה הרמיוני וחיבקה את אמה. הרמיוני ישבה לשולחן ועיינה בעיתון. כעבור זמן קצר, הופיעה אמה, מחזיקה בידה מגש עם ארוחת בוקר מפנקת וגדולה. "תודה, אמא. זה נראה טעים! איפה אבא?" היא שאלה. "הוא יגיע מיד, עם הפתעה." השיבה האם, מחייכת חיוך מסתורי. הרמיוני כבר לא יכלה לחכות! והנה, הופיע בפתח הדלת אביה, מחזיק בידו כלוב גדול מכוסה בבד. "מה זה, אבא?" שאלה הרמיוני בהתרגשות, -"תפתחי ותראי," ענה האב. הרמיוני הסירה את הבד מהכלוב, וראתה שם ארנב לבן וגדול . "וואו! הוא מקסים!" היא קראה , "תודה רבה!" היא פתחה את הכלוב בהתלהבות, ליטפה את הארנב, ולפתע,  נרתעה בבהלה: הארנב נשך אותה באצבעה! הרמיוני הדומעת, הסתכלה אל הארנב בזעם, הראתה לו את האצבע המדממת שלה וקראה "תראה מה עשית!" תוך שניות, הרמיוני הבחינה במשהו מוזר: אוזני הארנב החלו מתארכות! הן התארכו עוד ועוד עד שהארנב נאלץ לשמוט אותן. הוא ניסה לקפוץ ולברוח, אך רגליו הקצרות הסתבכו באזניים הארוכות והוא נפל. הרמיוני והוריה לא האמינו למראה עייניהם: הם עמדו בפיות פעורים, עד שמר גריינג'ר הכניס את הארנב ואת אזניו אל הכלוב, כיסה אותו בבד ואמר: "טוב, אני חושב שכדאי שנשכח שזה קרה. בואי, חמודה, ונשים לך פלסטר.." המקרה אכן נשכח, אך המאורעות המוזרים לא נגמרו שם. עברו שנתיים, והרמיוני התחילה ללכת לבית הספר. לא היו לה הרבה חברים, אבל היא הייתה תלמידה מצטיינת. יום אחד, בסוף יום הלימודים,הרמיוני התחילה ללכת לכיוון ביתה כשנתקלה בחבורת בנים שנהגה להציק לה. המעצבן ביותר שבהם, טרנס, עצר את אופניו לידה. "תראו תראו," אמר לשאר הבנים. "מי זו אם לא החנונית הגדולה מכולם!" הם צחקו. "אני רואה שמרוב ספרים אין לך כבר מקום בתיק," אמר טרנס והצביע על שני הספרים שהרמיוני החזיקה ביידה. היא רצתה להשיב, לצעוק עליו שייתרחק ממנה, אבל הקול לא יצא לה מהגרון. "אין לך מה לומר, הא חנונית?" התגרה טרנס, "טוב, שלום!" אמר, והפיל את הספרים מיידה של הרמיוני. הבנים צחקו שוב, והם התחילו להתרחק על האופניים שלהם. הרמיוני רצתה לבכות. היא התבוננה בטרנס מתרחק ופתאום שמעה אותו צועק. לתדהמתה, האופניים שלו החלו מתרוממים באוויר ומטיסים אותו מהר, והרחק. היא לא יכלה שלא לצחוק. הרמיוני לא ראתה את טרנס עד אחרי חודשיים, כשהוא חזר לבית הספר,כולו חבוש וחבול. במרוץ השנים, קרו הרבה מקרים נוספים לא-שגרתיים, והרמיוני והוריה כבר הבינו שהיא מיוחדת, שהיא שונה. שיש לה כוח שלאנשים אחרים אין. אך כל העניין נשאר לא ברור ומסתורי, והרמיוני בילתה זמן רב בלחשוב- מדוע היא כזאת? כשלהרמיוני מלאו 11 הכל התבהר. יום אחד מר גריינג'ר נכנס הביתה וקרא: "דואר!" הוא פסע לעבר הבנות, שישבו ושיחקו שח, תוך מיון המכתבים. "זה בשבילך," אמר, ומסר מספר מכתבים לאשתו, "זה בשבילי," אמר והניח כמה מכתבים על השולחן, "וזה," אמר בתמיהה, "בשבילך, חומד." הוא מסר ליידה של הרמיוני מעטפה אחת, ועליה כתוב בדיו בצבע ירוק אזמרגד את שמה של הרמיוני ואת כתובתה. הרמיוני קראה בקול- "העלמה גריינג'ר, אנו שמחים להודיע לך כי התקבלת ל"הוגוורטס: בית הספר לכישוף ולקוסמות"..." היא המשיכה לקרוא ולא הבינה במה מדובר. ומבטיהם של הוריה לא העידו על יידע בנושא. היא הבחינה בפתק קטן נוסף במעטפה, ובו כתוב: "מכיוןן שאין לך ולמשפחתך ידע קודם בנוגע לעולם הקוסמים, אגיע לפגישה בביתכם ביום חמישי הקרוב, בשעה 17:00 בדיוק, על מנת לתדרך אתכם. בהוקרה, פרופסור מקגונגל."

"אמא, איזה יום היום?" שאלה הרמיוני. "חמישי," ענתה אימה. "מה פשר הפתק הזה..?" היא אמרה ולקחה את הפתק מיידה של הרמיוני. השעון הורה דקה לחמש, ונשמעה דפיקה בדלת. מר גריינג'ר פתח אותה ובפתח עמדה אישה נוקשת פנים עם שיער שחור אסוף בפקעת. "אחר צהריים טובים, אדון גריינג'ר, אני מתנצלת על שהקדמתי." 

~המשך יבוא בקרוב.. ~ מקווה שאהבתם! 

		הפרק הבא