ג'והאנה מייסון

תודה לעדן על הביטוא! (edenden4)אני אשמח להערות בונות או לא, תהנו!

אבא שלי, המשפחה שלי, האדם היקר לי בכל העולם.
הייתי מסתכלת עליו מלמטה, ויודעת, שכל עוד הוא איתי אני אהיה בטוחה. הוא היה מחזיר לי מבט אוהב ומדגדג אותי עד כאב.
מעולם לא נזקקתי ליותר מזה. זה קרה בלי שהרגשתי אפילו, רגע אחד הוא מלטף את שיערי, וכשאני קמה, הוא איננו.
בהמשך היום פשוט בהיתי בקיר, מנסה לעכל את מה שקרה, מנסה לעכל שהאדם היחיד שאי פעם אהב אותי נעלם.
אוכפי השקט הגיעו בערב, כנראה כדי לוודא מדוע אבי לא הגיע לעבודה, הם השליחו אותי לבית היתומים עם תיק קטן בידי.
אני זוכרת שצעדתי במעלה שביל האבנים, מצמידה את התיק לגופי בחשש. זה לא שאני ארעב שם, בהחלט לא.מחוז שבע הוא בין המחוזות העשירים שיש, להוציא את הקפיטול, כמובן.
ובכל זאת, לא ידעתי מה מצפה לי שם, מה מצפים לי החיים ללא הורה אוהב ומגן.
דפקתי על דלת העץ הדהויה דפיקות קטנות וזהירות, מתופפת ברגליי בעצבנות.
לאחר כמה רגעים הדלת נפתחה, חושפת בפניי עוזרת שמנמנה. "את כנראה ג'והנה, נכון?" היא פנתה אליי, מחייכת חיוך קטן ונטרלי. הנהנתי באיטיות."טוב, חמודה. בואי אותי!" היא אמרה בטון מתוק. 
וכמה אני שונאת שמדברים אליי בטון הילדותי הזה, המתנשא. החמצתי פנים ומיהרתי ללכת בעקבותיה.
היא הובילה אותי לאורך מסדרון רחב, פותחת לכבודי דלת קטנה."טוב, זה החדר שלך." היא הצביעה פנימה."את תסתדרי לבד?" היא שאלה, עדיין בחיוך רחב, אבל יכולתי לראות שהיא כבר לא יכולה לחכות לחזור לחדר שלה.
"כן." אמרתי ביובש, משלחת אותה מעליי. הבטתי פנימה בחשש, מגלה חדרון קטן הכולל חלון, מיטה וארונית. נאנחתי ונכנסתי פנימה.
התיישבתי על המיטה הקשיחה, מסדרת את חפציי המועטים למקומם, נותנת לדמעה בודדת לזלוג על פניי.

בבוקר שאחרי לא העזתי לפקוח את עיניי, לא העזתי להאמין שאני באמת פה, שהוא באמת עזב אותי. לבסוף הרעב שתקף אותי הקים אותי ממיטתי.
אחרי שיטוטים ארוכים,מצאתי את חדר האוכל. חדר מלא בילדים רועשים.
לאחר דקה כבר התיישבתי בשולחן עם צלוחית מרק מהביל בידי, נותנת לקול חנוק להשתחרר מגרוני.
"אפשר לשבת פה?" הקול נשמע מעליי. הרמתי את מבטי, מולי עמד נער צנום וגבוה בעל עיניים ירוקות מדהימות, מצביע בידו על הכיסא שמולי.
משכתי בכתפיי. שותקת. "קוראים לי אלבי." הוא הושיט את ידו בחיוך קונדסאי, וכשהבטתי אל תוך עיניו המהפנטות ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו, שהוא לעולם לא ינטוש אותי.
"אני ג'והנה." חייכתי. "ג'והנה מייסון."

מאז לא נפרדנו, היינו עובדים ביחד, יושבים ביחד בהפסקות, ובלילות, מתגנבים אל גג בית היתומים. מביטים בכוכבים הזוהרים.
"אני רוצה לצאת מפה." הוא אמר לי לילה אחד, ראשו מורכן.
"למה אתה מתכוון?" הרמתי את מבטי בבלבול, "אתה יודע שאפשר לצאת רק בגיל שמונה עשרה.
"הוא הניד בראשו בחיוך, מרים את מבטו. "ומה קורה אחרי זה?" הוא לחש, מביט בי בעצב. "אני לא רוצה לבזבז את החיים של כאן."
"מה אתה מנסה להגיד?" לחשתי אליו, מצמצמת את עיניי.
"מה שאני מנסה להגיד," הוא נאנח, מביט אל תוך עיניי, "זה שאני עוזב הלילה."
כל כך הופתעתי מהישירות, הפתאומיות. "אתה, אתה בטח מתלוצץ." אמרתי בקול חנוק, מתאמצת לנשום.
הוא הניד בראשו לשלילה, מאשר את חששותיי.
"אז אתה פשוט עוזב?" הכעס גאה בי."אתה משאיר אותי פה לבד?"
הוא הרכין את ראשו, כתפיו מכווצות.
"הבנתי." סיננתי בכעס בעודי נעמדת."אני חושבת שאני אלך לישון עכשיו." נשכתי את לשוני, מנסה לעצור את הדמעות.
אני עוזבת, בלי להפנות את מבטי לאחור, משאירה אותו לבד על הגג.
בבוקר שלמחרת קמתי בבהלה, רציתי להגיד לו שלא יעזוב אותי, או שלפחות ייתן לי לבוא איתו. אבל הוא כבר איננו. הוא עזב אותי.
ובאותו יום הבטחתי לעצמי שאני לא אסמוך יותר על אף אחד, כי בסופו של דבר אני רק אפגע, כי בסופו של דבר כל מי שאני אוהב יעזוב אותי, אז למה לאהוב?!