לפני קרב

הוא הלך במסדרונות הדוממים, קולות עמומים נשמעו מכיוון האולם הגדול,

ריח של מלחמה הורגש באויר, הקרב עומד להתחיל.

קול פסיעותיו הרכות נשמע היטב וחזר כהד מקירות האבן-

הוא תמיד היה השקט מביניהם.

ג'יימס וסיריוס תמיד היו המקובלים, המוכשרים, האהובים.

פיטר היה הנגרר, הוא העריץ את סיריוס וג'יימס ועשה כל מה שהם ביקשו ממנו.

חסר אופי אולי תהיה ההגדרה המתאימה, הוא נזכר בחיוך שכבה כמעט מייד.

החרדה מפני מה שעומד לבוא הציפה אותו לפתע.

הפעם יש לו בשביל מה להילחם, הפעם יש לו הרבה יותר מה לאבד.

הוא הסתיר את הפחד כל השנים, לא נתן לתחושה המעיקה הזאת להשתלט, הדחיק.

אבל עכשיו, הכל צף ועולה למעלה,כמו שהוא ידע שצריך לקרות.

הוא תמיד היה שונה. אאוטסיידר. אף פעם לא באמת שייך לאינשהו, אולי רק לעצמו.

משום מה גם כשהוא ניסה להתקרב, זה לא הצליח, משהו חסם אותו ובמשך השנים, הוא פשוט הרים ידיים.

הוא זכר איך הוא שמח ביום שבו סיריוס ניתקל בו בטעות, הפיל לו את כל הספרים שהחזיק בידיו ושאל די בגסות איפה שיעור שינוי צורה, איך ג'יימס הטיל קללה על כמה סלית'רינים שצחקו עליו. הוא אף פעם לא שכח את היום הזה. מאז אותו יום היו לו חברים, חברים אמיתיים.

אף פעם קודם לכן לא היו לו חברים.

הכאב שליווה אותו מאז צעירותו, מאז אותו לילה מקולל לא הרפה.

התחושה הזאת התגברה עד שזה כאב, ברגעים כאלה, הצד החייתי שבו היה מתפרץ: היה ניתן לראות את צל הזאב בפניו האנושיים.

הזיכרון למה הוא הופך בכל ליל ירח מלא החליא אותו, הוא נגעל מעצמו.

אבל הוא היה חייב להתגבר, להיות חזק, לא לאבד שליטה.

עצם העובדה שיש לו חברים, חיזקה אותו- בפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש נורמלי. טוב, כמעט נורמלי.

אבל כשהיא רצתה אותו,

באה אליו ואמרה שהיא אוהבת אותו, הוא לא היה מוכן להקשיב.

אחרי מחשבה מעמיקה הוא הגיע למסקנה שגם הוא אוהב אותה,

אבל אסור לו. הוא לא יכול.

איך הוא יוכל להביט במראה ולדעת שהוא הורס לה את החיים? לא.

הוא התנער מהמחשבות האלה, ניסה להדחיק, אבל הן עלו וצפו כל פעם מחדש,

מבזיקות בחלומותיו, 2 קולות מתנצחים בתמידיות בתוך ראשו.

לפעמים הוא חשב שהוא משתגע.

אבל היי, איך הוא יכול להשתגע כשבעצם הוא אף פעם לא היה מה שניתן לכנות שפוי?

הוא התנחם לפחות במחשבה הזאת.

תמיד הצורך שלו לשמור דברים בבטן, לא לשתף יותר מידי, גבר על מה שהרגיש הלב. זה גרם לו להרגיש חשוף,

והוא לא יכול היה להרשות לעצמו.

זאת הייתה דרך החיים של רמוס לופין,

הוא הרהר בעודו ממשיך לצעוד אל יעד לא ברור.

אבל אחרי הקרב ההוא. אחרי שדמבלדור מת, משהו נשבר שם בפנים.

סוף סוף הוא יכול היה לדבר.

תמיד הוא היה על תקן המקשיב. אם כשסיריוס התלונן על אינסוף העבודות והמטלות שקיבלו בלימודים ואם זה היה ג'יימס שהתלונן באופן תמידי על לילי. ופיטר, טוב, הוא לא נחשב, הרי הוא תמיד התלונן.

הוא אף פעם לא שיתף אותם, והם בתורם לא שאלו.

אבל באותו יום, אחרי הקרב במדשאות, כשהיא אמרה לו שוב שהיא אוהבת אותו, הוא פשוט החליט שדי, נשבר לו, פעם אחת הוא רוצה לעשות מה שטוב לו.

לא מה שטוב לאחרים. הוא רצה להיות מאושר,

לדעת איך זה לפעול מהלב ולא מהמוח, לעשות את מה שהוא מרגיש.

ולפני כמה ימים, כשהוא החזיק בפעם הראשונה בידיים רועדות ועיניים נוצצות את בנו הבכור,

הוא ידע שזה היה שווה את זה.

ונכון. אולי יש לו מה להפסיד. אבל הדבר הכי חשוב הוא שיש לו בשביל מה להילחם,

וזה, שווה כל הון שבעולם.