ללכת כדי לזכור

האבק נדבק לרגליו כאשר הוא הולך שוב ושוב בין ההריסות, אותן הריסות שחווה בהן כל כך הרבה.

"רך כף, קרניים, זנב תולע, וירחוני" לחש, והנההזיכרונות שוב צפים. הוא זכר, הוא זכר איך הכל התחיל.

הוא ואימו חייו בבית קטן סמוך ליער,הוא `הוא זכר את אימו, מפצירה בו לא לצאת ליער בליל ירח מלא.

אך הדברים לא תמיד קורים כפי שאמורים הם לקרות. באותו הלילה, הלילה הגורלי הזה הוא יצא מהבית וננשך, ננשך על ידי אדם זאב.

רמוס לא זכר הרבה מהתקיפה ההיא, אימולקחה אותו לקדוש מנגו אבל כבר לא היה ניתן לעשות כלום.

הוא עדיין זוכר מה המרפא אמר, "הילד יהפוך מעכשיו כל ירח מלא לאדם זאב, מהרגע בו ננשך אין כבר מה לעשות איתו, אין דרך שבה יהיה אפשר לעזור לו. במקרים הרגילים הייתי לוקח אותו איתי, אבל מכיוון שהוא צעיר רוב הסיכויים שהוא ימות עם השינוי הראשון, זה מה שקורה בדרך כלל בגיל כזה, השינויהפיזי הוא יותר מידי כואב וחזק בשביל הגוף והם לא שורדים". המילים עדיין מהדהדות בראשו של רמוס כשהוא נזכר ביום שבו התקבל להוגוורטס.

והוא שוב נסחף בזיכרון מן העבר.` זה היה בוקר נעים וחמים, רמוס בדיוק קם והלך למטבח וכאשר הוא בירח את אימו לבוקר טוב, נכנסו דרך החלון שלוש ליליות יפות, רמוס הרים את גבתו בשאלה, מאיפה הגיעה הלילית השניה, שאל את עצמו, הרי הוא ואימו לא נמצאים לא נמצאים בקשר אם אף אחד בעולם הקסמים, הלילית השנייה היא בטח הלילית שמביאה את הנביא היומי.

רמוס התקרב ללילית עם העיתון והכניס שלוש גוזים לתוך התיק הקטן שאל רגלה והניח את העיתון על השולחן. ורק אז הוא פנה אל הלילית השנייה והתיר את המכתב מרגלה, הוא רעד עד כדי כך כשעשה זאת שנראה היה שגם הלילית רועדת איתו.

הוא בדיוק הצליח להתיר את המכתב מרגלה כשנשימתו נעתקה מתדהמה, על המכתב התנוסס חותם שעווה סגול שנשא סמל מפואר: אריה, נשר, גירית ונחש כולם מקיפים אותH גדולה, בעודו ממשיך לרעוד מאושר הוא הפך את המכתב לצידו השני וראה כתובת בלתי ניתנת להרהור:

 מר ר`. לופין

המטבח, הבית ליד היער.

סקוטלנד

רמוס חזר לשולחן והושיט את המכתב לאימו שפרצה בדמעות כשהיא קראה את המכתב, את השמחה שלו כבר אי אפשר היה לתאר. `

הוא זכר עד כמה הוא שמח כשדמבלדור הציע לשתול את הערבה המפליקה, כמקום בו יוכל להעביר את לילות השינוי הנוראיים.

את השמחה שלו על האפשרות שיוכל להיות כמו כולם, ויוכל ללמוד בהוגוורטס אי אפשר היה לתאר.

"הוגוורטס" המילה עדיין צלצלה בראשו.

שם הוא הכיר את חבריו הטובים ביותר, החברים שלא עזבו אותו כשגילו מה הוא היה באמת, מפלצת.לא רק שהם לא נטשו אותו, חבריו הרחיקו לכת וניסו למצוא דרך שבה יוכלו לעזור לו לעבור את הלילות הקשים, וכך הם החליטו להפוך לאנימגוסים.

` "אל תתחיל אפילו לתרץ רמוס" אמר סיריוס כשהוא ג`יימס ופיטר נכנסו למרפאה.

"אנחנו כבר יודעים הכול" אמר ג`יימס, פיטר הינען בנחישות. "יודעים מה?" שאל רמוס בפאניקה "אנחנו יודעים לאיפה אתה אתה נעלם כל חודש, אתה לא הולך לבקר את אמך, אתה הולך לערבה המפליקה ומתחבא שם בלילות השינוי שלך" אמר סיריוס בהחלטיות כאילו הוא עד כדי כך בטוח שדבריו נכונים כך שאף אחד לא יוכל לסתור אותו.

"אז אני הבין אם יותר לא תרצו להיות חברים שלי" אמר רמוס בעצב. "על מה אתה מדבר?" שאלו פה אחד.

"מה, אתם לא מתכוונים להפסיק לדבר איתי?" שאל רמוס.

מה פתאום, איך אתה יכול לחשוב שנעשה דבר כזה?" שאל ג`יימס, "אתה ממש לא קרוב למה שאנחנו מתחננים".

"טוב אז, מה אתם מתחננים לעשות?" שאל רמוס. "טוב, אנחנו מתחננים להפוך לאנימגוסים בשביל שנוכל לעבור את ימי השינוי שלנו ביחד, אנשי זאב לא יכולים להדביק חיות." אמר סיריוס כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם להגיד.

"לא, אני מסוכן, אתם לא יודעים, אתם לא יכולים... אני - אני לא יכול להיות אחראי למה שאני עושה-"

"הי, זה לא מה שאתה עושה בירח המלא,"אמר ג`יימס ממקומו בקצה המיטה. "בזמנים האלו, זה רק הדבר הזה בתוכך. אתה לא שולט בזה, אתה לא יכול."

"לא, ג`יימס, אתה לא מבין." הוא הביט בחברו במבט קר. "זה לא הדבר הזה בתוכי, זה פשוט אני. אני הוא ה... מפלצת." רמוס השפיל את מבטו.

"הי, אתה לא..." ג`יימס אחז בידו והרים את פניו ביד השנייה. הכאיב לו לראות את חברו ככה, מיואש ומפוחד. "אתה לא מפלצת. רמוס, מכל השנים שהכרתי אותך מעולם לא עשית רושם של מפלצת. אתה רק `אני רמוס-לופין-ואני-יודע הכל` שכולנו מכירים, אתה בהחלט לא מפלצת. זו רק, אמ.. החיה הזאת שנמצאת בך שמתפרצת פעם בחודש, וגם אז אנחנו נהיה שם, בצריף. כדי שתיזכר בילד שאתה, ולא בחיה, במפלצת שאתה חושב שאתה. אתה לא מפלצת ואנחנו לא ניתן שתפצע את עצמך יותר. אתה לא המפלצת." חזר ג`יימס שוב ושוב וסיריוס הופתע לגלות שלאחר שהוסר על ג`יימס כל לחץ הוא דיבר אפילו יותר טוב ממנו. "ועכשיו, אתה כבר לא לבד. לא תצטרך לסחוב את הנטל הזה לבד." ניסה סיריוס להביס את ג`יימס.

"לא יכולתי לבקש חברים טובים ממכם, אתם יודעים?" אמר בחולשה רמוס.

"או כן, אנחנו עושים זאת כל יום" ג`יימס וסיריוס אמרו בחנפנות.

ורמוס היה לאדם המאושר ביותר בעולם.`

"רך כף, קרניים, זנב תולע, וירחוני" מילמל בעודו נזכר ביום בוא החליטו לקרוא אחד לשני בכינויים האלו.

` "טוב אז אני חושב שאני כבר יודע איך נקרא לעצמנו" אמר ג`יימס. זאת הייתה שעת ערב וארבעת הקונדאסים המעוללים ישבו בכיתה ריקה ונעולה, ג`יימס סיריוס ופיטר בדיוק הצליחו בפעם הראשונה להפוך לאנימגוסים לגמרי. 

"איך?" שאל פיטר. "טוב, בגלל שרמוס הופך לזאב בזמן ירח מלא נקרא לו ירחוני" אמר ג`יימס והסתכל בתקווה לכיוון רמוס. "זה מוצא חן בעיני" אישר רמוס.

ולסיריוס בגלל שהוא כל כך חמוד ורך נקרא רכי- רך" המשיך בהבעה תמימה לחלוטין. ,תשכח מזה `יא קרניים מלוכלכות` " דיבר סיריוס בזעם. "אלו דווקא שמות טובים". אמר רמוס. "רמוס איך אתה יכול.." אמרו השניים בעודם מביטים בחברם באי אמון. "נו, כן רק נשנה את השמות טיפה לסיריוס נשנה מ`רכי- רך` ל`רך- כף` ולג`יימס נשמיט את `המלוכלכות` ואז נשאר רק קרניים" אמר רמוס. "זה מוצא חן בעיני, רמוס אתה גאון" אמרו פה אחד. "ומה איתי?" שאל פיטר בתקווה. "אמ, אני חושב שלך נקרא זנב, זנב- תולע, מה אתה אומר?" שאל רמוס."כן, זה מעולה" השיב.

"אוקי אז מעכשיו אנחנו רך כף, זנב תולע, ירחוני וקרניים" `

עכשיו הוא נזכר בלילי וג`יימס, בהארי הקטן- מה שהם השאירו אחרי שעזבו את העולם,תינוק קטן שממרר בבכי ועל מצחו צלקת, צלקת בצורת ברק.

"ברק" הוא מילמל, ממשיך ללכת, ממשיך לשקוע, לשקוע בזיכרונות, הזיכרונות שבתוך ההריסות.