שני עולמות

פאנפיק חומריו האפליםD=
מקווה שתהנו. אני אשתדל לפרסם פרק אחת לשבוע בערך.
כדאי שתירשמו לעדכוני הפאנפיק, כי אני לא מתחייב לפעם בשבוע.
מקווה שתהנו. ותגיבו!

------

  אהרון היגס היה חקלאי אוקספורדי מן השורה. אמנם באוקספורד לא היו שטחי חלקאות רבים, אבל במעט שכן היו שם, הוא עבד והצליח. אהרון נולד וגדל באוקספורד, והוא לא יכל לחשוב על אופציה הגיונית בה יעזוב את אוקספורד, בעולם הזה או אפילו בעולם הבא. משהו באוקספורד ריגש אותו כל בוקר מחדש. משהו כאילו קסום כזה. משהו מאוד... קוסמי.

  לאהרון לא הייתה השכלה גבוהה שאפשרה לו לעבוד ולהתפתח במשהו אחר, היה לו רק תואר ראשון בפיזיקה מטעם האוניברסיטה, אבל בימינו זה לא מספיק כדי להתקבל לאף קבוצת מחקר כלשהי. זה לא הפריע לו – היה טוב לו בחלקו. הוא היה נשוי עם שני ילדים, ובקרוב גם נכד (או נכדה) ראשון (או ראשונה).

  ואף על פי כן, אהרון היגס לא ידע את העומד להגיע לשדותיו בדקות הקרובות. משהו יקרה. משהו שיגרום לו לשנות את ההיסטוריה של היקום.

  הדמון של אהרון הייתה קנגורו קטנה, קופצנית ועליזה, אך כמובן שהוא לא היה מודע לה, לא בשלב זה. שמה של הקנגורו היה איזבלה. לעומתו, היא חשה שמשהו יקרה, והדבר היה ניכר בפניה. היא גם יכלה לראות את זה.

  באותו בוקר יום חמישי, יום הקציר האחרון של השבוע, השמיים לא נראו כבדרך כלל. משהו נראה בהם מוזר – וזה לא שהם לא כחולים והעננים שטו בהם כתמיד – לא, זה היה כאילו השמיים הקרינו מצוקה כלשהי. משהו מאוד מוזר, ואהרון היגס הבחין בכך. ולמרות זאת, הוא לא יכול היה להפסיק את העבודה. היה עליו לשלוח משלוח ענק של עגבניות ללונדון, משלוח שאיחר כבר בכמה ימים. הם אפילו טרחו ושלחו לו מכתב הבוקר:

12 בפברואר 1941

לכב' מר אהרון היגס,

לפני כחודש הוזמנו ממך שישה ארגזי עגבניות מאכל כמשלוח ללונדון.

המשלוח הובטח להגיע כשלושה שבועות לאחר ההזמנה, אולם הוא עדיין לא הגיע.

אנא טפל בנושא בהקדם!

שלך בידידות,

היחידה לפיצוח הקודים של הממשלה

  'ואני לא מבין למה הם לא מבינים שכשטילים נופלים על השטחים שלך כל שעה עגולה, קשה לגדל עגבניות?!' חשב אהרון ברוגז עת שפתח את המעטפה באותו הבוקר.

  התקופה הייתה תקופת מלחמת העולם השנייה. צבאות גרמניה היו מפציצים את בריטניה אחת לכמה דקות, ובממוצע שנים עשר טילים היו פוגעים בשטחיו של אהרון ביום. אולי המספר הוא יחסית קטן, אבל כשמדובר בתבואה חקלאית שמתלקחת בשניות, זה קשה. מאוד קשה. למעשה, היחידה לפיצוח הקודים של הממשלה היו צריכים להודות לו.

  כעבור מספר דקות, ולאחר ששתה את כוס הקפה השחור שלו, יצא אהרון היגס לשדותיו בליווי בנו הצעיר, ג'וש בן השבע עשרה. ג'וש ואהרון דנו כעת בסוגיית פצצת האטום שבריטניה וארצות הברית מתכננות להוציא לפועל יחדיו.

  "אני חושב שכל עוד בריטניה רוצה לשמור על שמה הטוב, היא צריכה להתרחק מהתחום הזה כאילו היה שדה קוצים בוער. אגב שדה קוצים בוער," אמר אהרון, כשאת המשפט האחרון אמר בתסכול עמוק.

  "הו, בזה אתה יכול להיות בטוח," אמר ג'וש. שניהם המשיכו את ההליכה בדיון מעמיק בסוגיה הזו. ההליכה נראתה הבוקר מעיקה הרבה יותר לאהרון ולג'וש. כאילו משהו מנע מהזמן לעבור. ומרחק הליכה שהרגיש כאילו לוקחת שנייה לעבור אותו, הרגיש הפעם כשנה. אך לאחר שעברה השנה הזו, או מה שלפחות הרגיש כשנה, כאשר שניהם הגיעו אל השדות, דווקא אז היום נראה רגיל למדי. ההפצצות עוד לא החלו. הן בדרך כלל היו מתחילות לקראת הצהריים, לכן אהרון וג'וש העדיפו לצאת מוקדם. כדי להספיק לקצור עד הטיל הבא.

  רוב היום עבר בצורה די לא שגרתית, בהתייחס לתקופה האחרונה. עד השעה חמש אחר הצהריים, אף לא טיל אחד פגע בשטחיו של אהרון, מה שהפליא אותו מאוד. אבל לא שזה העציב אותו. הוא ציפה בייחולים עזים שעוד ימים כמו אלה יבואו. להפך, הוא סוף-סוף הספיק לקטוף את כל העגבניות, ואף לארוז אותן. מחר הוא ישלח אותן ללונדון, ושהמנוולים מ'היחידה הממשלתית' יעשו איתן כל שברצונם. העיקר שישלמו. מכל מקום, היום ה"לא-שגרתי" הזה היה באמת לא שגרתי עד אשר השגרה חזרה לתפקד. בשעה חמש, כאשר הוא וג'וש החלו להתקדם לכיוון שערי היציאה מהשדות, דווקא אז, לאחר יום מוצלח כל כך, פגעה פצצה במחסן העגבניות.

  "יימח שמם של הנבלות בני עוולה בני הנבלות המטופשים בני טיפשים האלה! שיישרפו באש השטן ויעלו על מוקד אלוהים!" זעק אהרון כשהבחין במתרחש.

  "בני זונה מזדיינים!" אמר ג'וש בלהט הרגע, וכשאביו תקע בו מבט של 'לעזאזל איך אתה מכיר את המילים האלה?' הוא הרכין את מבטו. כעבור שתי שניות, פגע פגז נוסף במחסן, ועתה שרף אותו כליל.

  "בן," אמר אהרון בעודם רצים לכיוון המחסן, "עכשיו מותר לך לקלל".

  הריצה ארכה מספר דקות. ושוב, מה שאהרון ובנו היו עושים פעמים רבות במשך היום, דבר שלקח דקות מועטות, נדמה היה שלקח שעה.

  כשהגיעו למחסן ראו צוותי כיבוי מסביב ומסוקי מים כבר מרחפים מעל המחסן. הם החלו בהתזת המים, למרות שהדבר עדיין לא הביא לדבר.

  שעות ארוכות, עד לאמצע הלילה, ישבו אהרון וג'וש בציפייה לכיבוי הלהבות סופית, ואכן, בערך בשעת חצות, צוותי הכיבוי חדלו מניסיונות כיבוי השריפה, ומה שנותר מהאש הוא רק אדים ועשן. אהרון ובנו חששו מאוד ממה שהם עלולים לראות במחסן לאחר שהעשן יטשטש, אבל לאחר שהוא היטשטש – הם לא יכלו לדחות זאת עוד. היה עליהם לאמוד את הנזק ולהחליט על תוכנית פעולה.

  הם נכנסו למחסן, ועיקר מה שהם ראו היה שחור. ארגזים שרופים, חיטה שרופה, קש שרוף... המשלוח של העגבניות היה החשוב ביותר, לכן ניסו השניים לאתר את הארגזים בין שברי המחסן, ולהפתעתם הארגזים לא נפגעו כלל. כל העגבניות היו מסודרות בדיוק כפי שהם עזבו אותן קודם לכן, מאורגנות בסדר מופתי בשורות בתוך הארגזים, מוכנות לשליחה. שניהם נדהמו.

  אבל הם הבחינו במשהו שהיה בכל אופן שונה או מוזר- ארגז נחושת קטן, סגור בברגים, הונח על אחד מארגזי העגבניות. הם לא זכרו אף ארגז כזה שהיה שייך להם, לכן החליטו לברר מה הוא.

  "ג'וש, העבר לי בבקשה את המברג," אמר אהרון, עת שניסה לפרוץ את ארגז הנחושת המוזר שמצאו כמה דקות קודם לכן. הוא חשש מעט ממה שהכיל הארגז, אבל גבר הוא גבר – וזה תפקידו.

  ג'וש העביר לאביו את המברג. אהרון החל בתהליך הוצא הברגים, שנים עשר במספר – תהליך שהיה קשה יותר מן הרגיל בפתיחת ברגים. כעבור מספר דקות, או יותר, תריסר הברגים היו בידיו של ג'וש, כאשר הוא ואביו רכנו מעל הארגז שפרצו זה עתה. אהרון הסיר את מכסה הארגז, וחלקיק השנייה שהבדיל בין הפתיחה לפיצוץ האדיר שלאחר מכן נדמה לשניהם כנצח.