החיים שלפני חיים חדשים

הכול התמוטט. כל הבתים קרסו. הכול הפך לכלום. 5 שניות שקט ואז..

צרחות נשמעו מכל עבר, קריאות כמו "אבא", "אימא" "עזרה" פילחו את האוויר. לא נשמתי. לא עיכלתי. הם הגיעו לפה.

התעטשי והצטרפתי לצעקות "אבא, אימא!" התחלתי לרוץ.הכול היה מכוסה דם. חיפשתי את דרכי בן האנשים, קפצתי מעל בתים, מעל אנשים שלא הבחנתי אם הם מתים או חיים. רק רצתי. רצתי לכיוון החורבה שהייתה פעם ביתי, מקווה למצוא שם מישהו בחיים-אבל לא מצאתי. לא את הבית, לא את אבא, לא את אימא. לא מצאתי שום פרצוף מוכר.             כאב פילח בידי הימנית. הסתכלתי עליה. כל היד כוסתה בדם. הדם שלי. כנראה נפצעתי, אבל אין עכשיו זמן לטפל בזה. אני חייבת למצוא את המשפחה שלי.

אבל לא המשכתי לחפש. משהו עצר בעדי. קול נשמע בכל רחבי העיירה "שיבים יקרים! מדבר אוון. מפקד צבא "מרלים". אנחנו מזמינים אותכם לעולם שלנו. לחיים חדשים. אין טעם להתנגד וגם אין טעם לברוח. אתם יודעים שאין לכם סיכויים.מי שיתנגד או יברח ישלם על זה מחיר כבד. עוד 10 דקות חיילי יכנסו לעיירכם. מי שלא יבוא בשקט יבוא בשקט או שלא ישאר בחיים. הבחירה בידכם" שקט השתרר בעיירה. כולם ניסו לעכל את הידיעה. הידיעה שזהו. נכבשו. אין לנו סיכוי להילחם. אין לנו סיכוי לחיות. לא ידעתי מה לעשות.

"סליחה, בת כמה את?" נער כחול עיינים שאל אותי. גמגמתי "אהה...שש עשרה" אמרתי. הוא היסס. הסתכלתי עליו בבלבול. הוא נראה בן שמונה עשרה לפחות, שיער בלונדי, רזה. הוא לבש חולצה מכופתרת כחולה. מה הוא רוצה ממני? "אוקי, תקשיבי" הוא כנראה החליט לשתף אותי במה שהוא רוצה להגיד, "אני יודע שזה נשמע קצת הזוי אבל יש קבוצה של מתנגדים, שאני חלק מהם ואנחנו נשמח אם תצטרפי. אנחנו בדרך כלל לא מזמינים ילדים מתחת לגיל 18 אבל את נראת לי בחורה עם אומץ. זה מה שאני צריך. את רוצה להצטרף?" הסתחררתי. מתנגדים? הם עוד קיימים?כל המתנגדים שקמו נגד המרלים לא שרדו.הייתי בטוחה שכל טיפת התנגדות נעלמה מהעולם. כנראה טעיתי. אבל ידעתי שאני יעשה הכל, רק לא ללכת עם המרלים. "אני בפנים" שמעתי את עצמי אומרת. הנער חייך חיוך קלוש "לכי לדגל הצהוב שם באופק. תזדרזי. לא נשאר עוד הרבה זמן. אני הולך לחפש עוד אנשים אמיצים כמוך" והוא נעלם.

התחלתי ללכת. הדל הצהוב לא היה רחוק. פשוט עלתה בי המחשבה מה אבא היה חושב על זה. הוא בטח היה זורח מאושר. אושר שלא ראיתי מזמן. מאז שהמרלים החלו להשתלט על העולם הוא נהיה בן אדם אחר. הוא כבר לא חייך. כבר לא צחק. הוא כבר לא חיי מאז 2293 שמרלין ג'ונס זכה בתואר טכנולוגיה מתקדמת והוא אמר שהיא לא מוצאת חן בעיניו. אחר כך אנשים נעלמו וחזרו אחרים. עד שהעולם קלט מה היא עוללה לאנשים האלו היה מאוחר מידי. היא כבר השטלתה על אלפי מוחות של אנשים אחרים. פעם אימא ניסתה להסביר לי מה היא עושה לאנשים. איך היא לוקחת אותם ומחדירה להם משהו למח שבעזרתו היא שולטת בהם. איך שהיא הופיעה יום אחד בטלוויזיה והזמינה אנשים לחיים חדשים. ולאט לאט השתלטה על העולם. עברה מעיר לעיר, ממושבה למושבה וניקתה כל אנושיות שהייתה קיימת שם. אנחנו היינו המושבה האחרונה. טיפת האנושיות האחרונה שנשארה.

		הפרק הבא