הסיפור האמיתי

"אבא!"  קראה ילדה כבת שמונה, בלונדינית, עיניה הכחולות מצומצמות. היא נראתה סהרורית למדי. "תראה את כל היצורים הללו המרחפים באוויר. הו, אבא, העולם כל כך יפה!"

"לונה, יקירתי," אמר קנסופיליוס לאבגוד בייאוש, "ניסיתי להסביר לך את זה שוב ושוב, אין שום יצורים באוויר."

"מה?" הילדה הייתה מופתעת, כבכל פעם מחדש, "אתה לא רואה אותם, אבא?"

קנסופיליוס דאג. הילה כבר הייתה גדולה למדי.

***

"אולי ניתן לעזור לה בדרך כלשהי?"

"אני אומר לך, אדוני," פסק המרפא, "אין שום דרך לרפא את הילדה. היא ילדה מוכשרת, אך סובלת מהפרעה נפשית חמורה ביותר. היא תמשיך לראות את היצורים הדמיוניים הללו כל חייה. ייתכן שייווספו לה מוזרויות אחרות."

 עולמו של מר לאבגוד חרב עליו. והוא חשב שהגרוע מכל כבר קרה, כשאיבד את אישתו. הוא חייב לעזור לה, אבל איך?"

***

"ובזאת, ידידיי, אני מתפטר בתפקידי כראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם."

"מה?" נשמעו הקולות המופתעים מכל עבר.

"כן, אני יודע," קולו של מר לאבגוד היה שקט מאוד, אך הייתה בו נחישות מפתיעה. "זו... החלטה יוצאת דופן, אך אני מוכרח לקבל אותה."

כולם היו מופתעים, אך לא היה מופתע יותר מקנסופיליוס עצמו. הוא, איש שהקדיש את עצמו לקריירה, עזב אותה. ובשביל מה? בשביל הניצוצות המאירים בעיניים של ילדה כבת שמונה. ובכל זאת, באופן יוצא דופן, לא היה מאושר ממנו. הוא לא חש תחושת הקרבה.

***

הפקפקן נפתח!

האם אתם מודעים לדברים המוזרים המתרחשים בסביבתכם הקרובה?

מה אתם יודעים על הנרגולים והשנורקקים פחוסי הקרן?

האם משרד הקסמים הוא מוסד שנועד להגן עלינו או שמע חבורת בלרינות בהסוואה?

מעכשיו, כל התשובות לשאלות יימצאו.

חשבו שהוא משוגע, שהסתובב לו בורג כלשהו. ייתכן שאכן כך היה הדבר.

"אבא," היא קראה נמרצות, "יש תמונה של שנורקק פחוס קרן בעיתון!"

לא היה מאושר ממנו בעולם. הוא קלע לליבה, הטביע את חותמו עליה.

***

"מה שאתה עושה הוא פשע!" צעקה אימו של קנסופיליוס, "אתה חושב שאתה עושה מעשה טוב. למעשה, אתה מוציא לאור עיתונות שקרית, אתה בעצמך יודע שהיא שקרית! והכי גרוע, שאתה הורס לך ולילדה את החיים."

"איך את מעזה להגיד את זה?" חמתו של קנסופיליוס בערה בו. "את כל מה שעשיתי עשיתי על מנת להגן על הילדה. את מבינה איך היו מסתכלים עליה בהוגוורטס אם לא הייתה עושה זאת? את מבינה שאני הצלתי את חייה בזה שהפכתי את עצמי למשוגע?"

"וכל זאת במקום פשוט להוציא לילדה את השיגעונות מהראש."

"אימא, השיגעונות האלה לא ניתנים להוצאה. יש לך נכדה חולה. ככל שתביני את זה טוב יותר כך ייטב לך.

"היא לא חולה. איך אתה מסוגל להגיד זאת? היא ילדה חכמה ומיוחדת."

"נכון, זה לא סותר." הוא היה בין הבודדים שהבינו זאת.

הוא הציל את חייה, אפילו היא לא ידעה זאת.

הוא לא צריך את זה.

די לא לראות את חיוכה, את הישגיה, את הצלחתה.

"היי מאושרת." הוא משביעה אותה לפני מותו.

והיא קיימה.