הפאנפיק אינו בכתיבה.

החופשה בכלל לא התחילה כמו שרציתי

"אתה רק בן ארבע עשרה! אתה לא יכול להישאר לבד בבית כל החופשה!"
"דווקא כן!" עניתי בכעס.
"נו, באמת, ברונו"!
"אמא, אני לא רוצה!"
תפסיק להתנהג כמו-"
"אמא, אבל זה בכלל לא העניין. א-"
"אדוני הצעיר, אתה תקשיב לאמא שלך!" שאגה אימי. "ואם אימא שלך אומרת שאתה נשאר כאן - אתה נשאר כאן!" היא נופפה באצבעה מתחת לאפי.
"טוב." לא נשאר לי אלא להיכנע. הייתי חייב להישאר אצל סבתי.
שנאתי להיות אצלה. כל האוכל שהיה לה היו כמה קופסאות של אבקת מרק משנות השמונים, והחטיפים היחידים שהיו לזקנה המטורללת הזו בבית היו ברוקולי וחסה.
פיכסה, אוכל לארנבות.
גם לא היה אצלה שום דבר לעשות: הטלוויזיה שלה הייתה ישנה כל כך, שקורי עכביש היו תלויים על המסך. אני גם לא ממש בטוח אם היא פועלת בכלל.
חוץ מזה, הבית שלה גבל בבית קברות, שזה היה משהו שלא אהבתי בכלל, בהתחשב בכמות ספרי המתח שאני קורא.בקיצור, שנאתי אותה.
באחד מימי החופשה הקיציים הללו, הסתובבתי בבית שלה בחוסר מעש
"אולי תצא לשחק בחוץ?" סבתי הגיחה מחדר השינה שלה לבושה בכותונת לילה פרחונית.
"מה אני כבר יכול לשחק?" שאלתי את סבתא שלי "קלאס," היא ענתה.
"או חמש אבנים, בילדותי הצטיינתי בזה."
נאנחתי. משחקי זקנים.
בסוף החלטתי להסתובב בחוץ. אולי ככה היום הזה יעבור יותר מהר.
יצאתי החוצה. השמש הלוהטת סנוורה את עייני וצרבה את עורי. הסתכלתי על הקברים הדוממים, האפורים והכל כך מדכאים...
"היי."
"אימל'ה!" קפצתי.
"מה קרה?"
הסתובבתי אחורה וראיתי ילדה שנראתה כבת שלוש עשרה פחות או יותר. היה לה שיער חום ועיניים משגעות בצבע אגוז. היא הייתה דקיקה ונראה היה שאם יפילו אותה היא תיפול ותנפץ לרסיסים כמו בובת חרסינה. היא לבשה חולצה שחורה עם הדפס של גולגולות וג'ינס קצר.
הבעתה הייתה חמוצה.
"כלום, רק נבהלתי," עניתי לילדה. "איך נכנסת לכאן?" שאלתי אותה.
היא חייכה. "יש כישורי פריצה ששווה לרכוש." ובלי לחכות לתגובה היא אמרה, "אני אשלי, אשלי טאייס."
"ברונו לוק."
"גם אתה נתקעת כאן?" היא שאלה.
"אצל סבתא שלי," סיפרתי. "את לא מבינה כמה משעמם כאן."
"הו, אני מבינה," היא אמרה "אני נתקעתי אצל סבא שלי, וזה בטוח יותר גרוע, הוא חצי חירש."
גיחכתי.
"העיר הזו כל כך אפורה ומשעממת." הבעתה חזרה להיות חמוצה. "אין כאן שום דבר לעשות. מה אתה אוהב לעשות?" "לקרוא," פלטתי את התשובה הראשונה שקפצה לי לראש. "בעיקר ספרי מתח."
היא חייכה שוב. "גם אני."
"בואי נלך קצת," אמרתי לה וצעדנו בשלווה אל גן המשחקים הקטן.
התיישבנו על ספסל והתבוננו בילדים שישבו על הנדנדות וצווחו בעונג בעוד הוריהם דוחפים אותם השמיימה. מדי פעם אחד הילדים היה נופל וזועק, וכל האימהות היו קופצות מהספסל.
"בוא נלך לעשות משהו מעניין," אמרה אשלי והתרוממה על רגליה
"מעניין באיזה אופן?" שאלתי אותה.
"אופן כלשהו," היא אמרה לי, נימה של מסתורין אופפת את קולה.
"בוא איתי," היא משכה אותי בידה אל הלא נודע.

בבקשה-תגיבו תגובות בונות

		הפרק הבא